
| יושבת על אדן החלון ביום הלוויתם.הייתה להם שנה של שפע, כותבת...היה להם המון, יותר מדי מיותר מדי.מדפדפת בדפי אלבום התמונות הישן הזכר היחיד לאותם ימים יפים.כמעט שאפשר להריח ולהרגיש את אהבתם מבעד לדפים. דפי האלבום צהבהבים, מעלים ניחוחות ריקבון כמעט כמו מה שהיה בניהם לקראת הסוף.אני תמיד אמרתי לה שהדרך לארץ לעולם לא, היא לא כזו קסומה.הוא תמיד טשטש לה את הגבולות שבין ההרפתקאות לסיכונים אבל אין להסיר ממנה את האחריות, היא תמיד נמשכה לקיצוניות.אפילו שהיינו יושבות בארוחת שבת, היא הייתה מושיטה את ידה למלחיה ומפזרת על צלחתה כאילו אין מחר. בספל הייתה שמה 4 כפיות גדושות של קפה ואת כוס היין, הייתה פשוט מחליפה בבקבוק.הם היו חיים כמו במרוץ מכוניות, מהר מהר כדי להספיק, כדי לחצות את כל הקווים את כל הגבולות, תמיד במרדף אחר הריגושים,אחר האקסטרים...שלפעמים היה משאיר אותם ריקים מכל.אני תמיד נסעתי בזמן רק בעזרת חוברות הנשיונלגיאוגרפיק וממריאה רק בזכות עמידה על קצות האצבעות, אבל היא הייתה חייבת להניח את כף רגלה בכל מקום. היא לא ידעה שובע. כשנשאלה מה היא עוד מחפשת, תמיד הייתה מורידה את ראשה, שערה היה מחליק כאילו מסתיר את פניה ואומרת שמחפשת את המקום המושלם, זה שאליו הרעש לא יצליח לחדור. |
תגובות (2)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
נוגע...
היכן את מתחבאת?