משיכת קולמוס
אוף, אני חייבת להוציא
והדגש הוא על ה ה י ה
בעצם בדיוק ההיפך. הכל נמצא שם. כל העצמים. מול הספה שאני שוכבת בה, נמצא אותו המזנון ומבעד לדלתות הזכוכית שלו נשקפים אותם סרויסים כן, אלה שהיו מפארים את השולחן בחגים הכלים שאכלנו מהם כל כך הרבה שנים והנה הכוסות שקנינו להם באיזה חג והקעריות של הגלידה וספלי החרסינה אז אני משפילה את המבט כי הן, העיניים, טחו מראות ואז אני נתקלת בשטיח, אותו השטיח, אז אני מישירה מבט אל המרפסת שהורי שברו את הקיר שחצץ בינה לבין הסלון או אז הן, העיניים, כן שוב העיניים שמסרבות להעצם ולישון, נתקלות בשני כסאות הנוח שעדיין מוצבים זה מול זה כשהוא קרא באנגלית והיא ישבה מולו וקראה בצרפתית והשולחן הרבוע שהופך לעגול, שהם קנו אותו במחיר כל כך יקר בשביל הקלפים שלהם והמפה הרקומה שעליו יו, כמה אני אוהבת מפות רקומות. נשבר לי. מקבת רצח שינה. הולכת למטבח להכין קפה. מן הפח אל הפחת. כל הכלים במטבח ממפת הפלסטיק שעל השולחן והכלי של הסוכר ועד ל. ..די לא אלאה אתכם ואז אני פותחת לי את התריסים של מרפסת המטבח מציתה סיגריה ומתבוננת בחצר הפנימית של הבנין שלנו והבנין השכן, רואה את ה"שכונה". מביטה על כל אחת מהמרפסות ונזכרת בילדים שגרו שם משפילה מבט והנה.. עץ הגויאבות ועץ הרימון, וואללה עדיין שם ופתאום שומעת צלצול פעמון. לא, לא הפעמון של ביה"ס הסמוך שבו למדתי ועדיין עומד על תלו הפעמון של אמא שלי.. שניצב על שידתה היא קראה לי ללוות אותה לשירותים..
טוב זה מספיק , לא? http://cafe.themarker.com/view.php?t=966155
|
תגובות אחרונות
-
הנץ דואה
בתגובה על רִיק ואימה
-
גלי?פטר
בתגובה על - - - - -
-
פלג קטנה
בתגובה על צ'יקיטיטה - לאחותי הקטנה
-
טומי טומי
בתגובה על The lonely shepherd
-
שיחה עם עצמי
בתגובה על אם החתן
-
יוסיפור
בתגובה על קראו לזה חלה
תגובות (36)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
כן,
העבר, הוא גם כל מה שישאר מאתנו אחרי לכתנו.
העבר תמיד רודף אותנו.
למזלי החלפנו מספר רב של מקומות מגורים, כך שאין לי מקום ספציפי לחזור אליו.
נורית, איזה כף הביקור הזה שלך
והחיבוק החם הזה, תודה ♥
יקירתי,
לא ביקרתי כאן הרבה זמן וכשהגעתי
הרגשתי בבית...
הספה המזנון עם הזכוכיות...מכונת התפירה זינגר...
אני רק רוצה לחבק אותך אהובה.
המסע שלך אחורה- אהבתי אותו
שמת לב שכל הדברים של 'פעם' ניראים לנו היום מתקתקים ויפהפים
שבת שלום
תודה
(היום הסבתות צעירות
)
עצוב
מרגש
(ובכלל לא חשבתי שאת סבתא)
תודה שקד
מפליא כמה אם לנערה יכולה להכנס לנעלי סבתא
את משו :)
תודה איריס
האמת היא שפשוט שפכתי בלי לסגנן, בלי לערוך, כי אני יכולה להוציא רק בכתיבה
טקסט מדהים כתבת כאן.
הפער הבלתי נסבל בין מה שהיה לבין ההווה הנוכחי, פתרת על הדרך גם לי
את הקושי שלי להיות "שם", פתאום זה נראה לי כל-כך ברור.
הפוסט הזה, אחד המשובחים שלך.
יפה ונכון כתבת על מעגלי החיים. ואני רק מדמיינת את הנכדה על הפדל ומאחורי המפה הארוכה וכבר חיוך ענק מציף אותי.
תמסרי לה נשיקה.
נראה לך? עם תגובות כאלה? :)
התודה היא לך
אל תמחקי...:)
תודה על הפוסט
חייבת לספר לך קטע שתאהבי
אני נוהגת לשחק מחבואים עם נכדתי.
יום אחד, כשבקרנו את אימי
הראיתי לנכדתי את המקומות בהם התחבאתי בבית הזה כשהייתי קטנה.
הכי התרגשתי כשהיא אימצה את המחבוא של כל דורות המשפחה -
כשהיא התיישבה על הפידל של מכונת התפירה "זינגר"
מסתתרת מאחורי המפה הארוכה שמכסה ת'מכונה.
העבר הוא חלק בלתי נפרד מההווה ומהעתיד והוא כל מה שיוותר לו לאדם אחרי לכתו.
שימי לב לחוט המחבר
הבית בו נולדתי - אמא שלי- מכונת התפירה זינגר- הנכדה שלי - הנינה שלה - מכונת התפירה זינגר.
זה קורה לכולם גושקה. בגלל זה אני שונאת נוסטלגיה, וככל שהיא מתקרבת יותר לפרטי, ככה היא קשה יותר. העבר תמיד נראה מפואר יותר, הוא מלא באנשים שהיו במיטבתם, הוא מלא בנו - על ההוד והפאר שלנו. הזמן הארור גורם לנו לאבד פיסות שלנו עבריות וזה כואב וחותך בבשר החי. אבל יש את ההווה והעתיד. יש לך נכדה, זה דבר אדיר, המתנה הזאת שהחיים נתנו לך. זו שלוחת עתיד שלך עם כל ההתרגשויות לעתיד ועם כל התקווה.
תתרכזי בהווה ובעתיד. זה לא עושה לך טוב המבט אחורה...
מצחיקול אתה בעצמך!אל תגעי בזה. מצחיקולה רגישה שכמוך.
הרגתותי עם המראַה שהצבת בפני
איך אמחק עם תגובה מכמירת לב שכזאת?
מצפים שכל אותם פריטים, חפצים, מראות, ירגשו מאד,,
ומוזר שלעיתים זה מעורר תחושות אחרות...
מאד מרגש פלג.....
♥
אל תמחקי. בשום אופן (בבקשה?!)
נוגע ומכמיר לב.
זה מה שקורה לי מאז שהיא כבר לא היא
וכל השכונה איננה.
תודה דב.
לא אמחק,
אחרי שהוספתי את המגילה, נחה דעתי.
תודה רחל
אשריכם ניר,
תחזיקו בזה חזק.
אמא שלי לא גרה בבית בו גדלת כך שאני לא יודע מה הייתי מרגיש אם הייתי חוזר לביקור בבית ילדותי.
אולי הרגשה של שיבה הבייתה. אולי הרגשה של חזרה למקום בו אני לא רוצה להיות.
אבל יפה ומרגש כתבת. על מה שחלף ונעלם לבלי שוב.
קבלי
כן, בטח:)
חיבוק עוזר ?
ודאי
על אף שאצלינו
מתוך הבנה והשקעה באמא
התופעה שונה.
מטפחים מפנקים ומשאירים אותה צעירה.
ושמחים לבוא.
אתה מתכוון לשינויים הצונאמיים שחלים אצל ההורים שפוגשים ת'זיקנה המנוולת
ועוד באותו הבית שהם היו בו צעירים, יפים וחולמים
והילדים עדים לכל זה.....
טוב, לא ששיפצרתי
אבל בגללך הוספתי מגילה....
כתבת יפה מאד.
אולי כי שינויים קשה לקבל
וקשה להתמודד. קטונתי.
הלווווווווווווו
את לא תשפצרי ואל תמחקי. אם קשה לך להוסיף - אבין. אבל אם כל אות שתכתב תוציא מעט מהכאב, כתבי עוד ועוד ועוד עד שיוקל. וההקלה-רווח לך. וקריאת מילותייך- רווח לקורא.