0
והדגש הוא על ה ה י ה
בעצם בדיוק ההיפך. הכל נמצא שם. כל העצמים. מול הספה שאני שוכבת בה, נמצא אותו המזנון ומבעד לדלתות הזכוכית שלו נשקפים אותם סרויסים כן, אלה שהיו מפארים את השולחן בחגים הכלים שאכלנו מהם כל כך הרבה שנים והנה הכוסות שקנינו להם באיזה חג והקעריות של הגלידה וספלי החרסינה אז אני משפילה את המבט כי הן, העיניים, טחו מראות ואז אני נתקלת בשטיח, אותו השטיח, אז אני מישירה מבט אל המרפסת שהורי שברו את הקיר שחצץ בינה לבין הסלון או אז הן, העיניים, כן שוב העיניים שמסרבות להעצם ולישון, נתקלות בשני כסאות הנוח שעדיין מוצבים זה מול זה כשהוא קרא באנגלית והיא ישבה מולו וקראה בצרפתית והשולחן הרבוע שהופך לעגול, שהם קנו אותו במחיר כל כך יקר בשביל הקלפים שלהם והמפה הרקומה שעליו יו, כמה אני אוהבת מפות רקומות. נשבר לי. מקבת רצח שינה. הולכת למטבח להכין קפה. מן הפח אל הפחת. כל הכלים במטבח ממפת הפלסטיק שעל השולחן והכלי של הסוכר ועד ל. ..די לא אלאה אתכם ואז אני פותחת לי את התריסים של מרפסת המטבח מציתה סיגריה ומתבוננת בחצר הפנימית של הבנין שלנו והבנין השכן, רואה את ה"שכונה". מביטה על כל אחת מהמרפסות ונזכרת בילדים שגרו שם משפילה מבט והנה.. עץ הגויאבות ועץ הרימון, וואללה עדיין שם ופתאום שומעת צלצול פעמון. לא, לא הפעמון של ביה"ס הסמוך שבו למדתי ועדיין עומד על תלו הפעמון של אמא שלי.. שניצב על שידתה היא קראה לי ללוות אותה לשירותים..
טוב זה מספיק , לא? http://cafe.themarker.com/view.php?t=966155
|