כבר יותר משנה וחצי שאין לי בת זוג.
לפעמים זה כי אני נמצא במקום כ"כ גרוע שזוגיות נשמעת כמו מדע בדיוני, ולפעמים אני רוצה אך לא מרשה לעצמי. "מי תרצה בי כך?" שואל הקול שלוחש לי בהתמדה כמה אני לא ראוי לדבַר, הוא מספר איזו עיסקה גרועה אני בשוק הביקורתי כ"כ של הפנויים פנויות. אני לא מאשים איש. מי באמת תרצה אדם שבאמצע החיים פתאום מתפרק? סחורה פגומה.. כך, אני כופה על עצמי בדידות גם כשאני רוצה אדם קרוב לצידי, מתוך הפחד ליפול, מתוך חוסר נכונות להביט בה לא מבינה או לא יכולה לעזור, ולהתבונן בי, מאכזב אותה ואת עצמי ולא יכול לתת את כל מה שהייתי רוצה לתת למי שאני אוהב. אלא שמשהו בתוכי החל להפתח שוב.
 
ימים יפים הגיעו לאחרונה. הרשיתי לעצמי להניח את הפחד ולחיות, הנחתי לעצמי להרגיש מתוך אמונה שיש עוד מה להרגיש מהעולם הזה מלבד סבל.
פגשתי במישהי מאד מיוחדת, יפה בכל כך הרבה אופנים. הרשיתי לתחושה החמימה להתפשט בי, כשאני חושב עליה בבוקר, או רוצה לדבר רק איתה בגעגוע קל שאינו אופייני לי. רצון לתת לה את כל הטוב שבי. כשהיא צחקה, משהו בי רקד. מתיקות של משיכה אל נפש אחרת, אותה אני מכיר מנסיון העבר כתחילתה של התאהבות, האירה בי חיוך חולמני שכבר מזמן לא עלה על שפתותי נפשי.
 
זה הגיע בלי אזהרה, לאחר ימים של טיולים וצחוק ופעילות מבורכת. האדמה החלה לשקוע תחתיי לפני שבוע בלא כל סיבה נראית לעין. עננים מבשרי רעה החלו מתכנסים סביבי בטקס יום הזכרון לחללי צה"ל, כשההספד של דוד גרוסמן על בנו אורי, נגע בי יותר ממה שאני רגיל בטקסים כאלה, חיבר אותי לצער על הבטחה לחיים שלא תתממש עוד. מכיר את הנושא מקרוב.. אגם של לַחוּת נקווה מאחורי סכר עיניי ונשאר שם, לא זולג. עיניי יבשות כמעט ותמיד, שלעיתים אני תוהה אם הן עוד זוכרות איך לבכות. ידעתי שזהו סימן לרגישות יתר אך שמרתי על שלווה עת חזרתי בשקט ברגל מן העצרת.
למחרת זה כבר אפף את כולי. תחושה מוכרת של זליגת החיים מתוכי, עייפות, עייפות מלהמשיך ולהיות. כל האסוציאציות מושכות למטה, כל מה שסביבי מזמין זכרון רע או תחושה לא נעימה. חולשה. חולשת הרוח. זה כמו באליס בארץ הפלאות, דימיתי לעצמי. היא שותה מבקבוקון ה"שתה אותי" ובמהירות גדל שולחן התה שמולה והקירות שסביבה למימדים מאיימים בעוד היא מתכווצת תחתם. פעולה שהיתה לה אך לפני רגע פשוטה, כמו להושיט יד לעבר המפתח שעל השולחן, היא פתאום מבצע מאומץ. איך להגיע ליעד כה גבוה ומפחיד? כך הפך עולמי בלי אזהרה, ממציאות בה אני הולך כבן בית, למקום מאיים וקשה להתמודדות בו כל דבר פעוט וחסר חשיבות דורש מאמץ.
 
שלושה ימים כאלה חלפו עליי. לאחר תקופה בה טיילתי ולמדתי, קראתי להנאתי וצחקתי, קיימתי יחסים והפניתי את עיני רוחי מעצמי החוצה בכדי לעזור, לשמוע, לתת כמה שאפשר, פתאום זה התגנב אליי כך, כגנב בחשיכה, מסתער עליי בהפתעה. ההגנות שהסרתי מעליי בכדי שאוכל לחוות חיים, הפחד מן העתיד אותו ביקשתי להחליף בתקווה זעירה לעתיד טוב המגיע לי, כל אלו חסרו לי. בלי ההגנות ההתקפה היתה מזעזעת כ"כ. בלתי צפויה. ההפתעה המרה, קשה יותר מהתחושות הרעות עצמן. לא שוב!! לא קרה שום דבר שמצדיק את זה, הכל הלך בסדר, בכתה נפשי. למה? למה?
 
חייב להקים את עצמי. יש לי כלים שרכשתי במאמץ רב. חייב להתעמל. זו תרופה שהוכיחה את עצמה בעבר. ההקלה תכנס כשהזיעה תצא. חיכיתי לחוג הספורט שלי. אני אהיה בסדר הרגעתי עצמי. אחזור ממנו אחרת, הבטחתי לרוחי שהותקפה בשפלות ובלא התגרות ע"י כוחות מבקשי רעה. התאמצתי, דחקתי בגופי המזיע אך הד הכאב לא הרפה, הענן ריחף מעליי במהלך האימון ואחריו. שפל רוח ומובס שבתי הביתה. רוחי לא התעלתה.
 
היא. רק איתה אני רוצה לדבר. היא יודעת. היא יודעת את "הסוד הנוראי" שלי. היא מבינה. אולי מילה רכה ממנה..? "אני לא יודע כמה זמן עוד אוכל לשחק את משחק החיים" אמרתי לה. נחלים נחלים של תסכול חרישי זלגו על פניי היבשות תמיד. סגרתי בחפזון את הדלת. אני ברגע פרטי. לא רוצה שאיש יראה אותי כך. מלבדה. לה אני מרשה. היא מנסה לעודד. כבר ידעתי גרוע בהרבה, אבל למה? למה זה לא מניח לי? תמיד יארוב לי. לעולם לא אוכל להשתחרר מכך. לעד אחיה עם האימה ממפלצת החושך. הדלת נפתחת במפתיע ואבי בפתח. אופפ.. לא לימדו אותו לדפוק קודם?! רואה אותי בקלקלתי. לרגע לא מבין מה הוא רואה ואז ממצמץ ובא לנחם. ואז אימי. רכבת של אמפטיה טהורה. כל טיפה על פניי היא מדקרת קרח בליבם, הם יודעים עד כמה דרוש בכדי לגרום לי לבכות. חיבוק חזק ודומם, מנסים להעביר לי מכוחם ואהבתם, חסרי אונים מלהושיע אותי. התברכתי בהורים אוהבים. תסכול ממלא בטח גם אותם. הרגע חלף. אני ממצמץ. מנגב נמרצות את פניי עם גב ידיי. מפקֵס מבט ושולח חיוך מרגיע. מתמלא באוויר וביכולת. עייף. משוחרר. מרגיש יותר טוב! לעזאזל! זה ממש שיחרר אותי. חומר טוב המי מלח האלה! חייב לזכור לבכות יותר..

הקללה נשברה. שבתי לעצמי בחדוּת. באותה חדוּת בה צנחתי. מתמלא מחדש בחיים שזלגו החוצה. ביכולת לחיות. אלא שלאלוהי איוב היו עוד כמה תוכניות עבורי להמשך השבוע. 

היא לא עונה לי. אני לא מבין את זה. מנסה שוב. דממה. דממה? דווקא עכשו כשהיא ראתה כמה קשה לי? מה קרה? רוח קרה נושבת. יומיים אחרי זה זה הגיע. תמיד האמנתי שהרבה יותר קל להרוס מלבנות. במקרה הזה אלו היו 7 מילים ממנה בהודעת טקסט. נימוס מנוכר בצורת אצבע משולשת. מכה בועטת בסרעפת שלי. תדהמה. אני קורא ולא מאמין. קורא שוב. לא מבין למה. היא לא אומרת. איך אפשר על רקע השיחה האחרונה שלנו? האם זה קשור? זה חייב להיות קשור. למה היא עשתה את זה? איך היא יכלה לעשות זאת? איך יכלה ככה? גם היא התקרבה אליי, אני משוכנע בכך.

צריך לצאת לחברים ולא מצליח להשתחרר. הולך עם המכה הזו. נבגד. היא הכאיבה לי כמו שרק מעטים יכולים. רק המעטים להם אני מרשה להתקרב עד כדי כך. נתתי לה לראות אותי. כל החלל שהתמלא בחמימות מהקשר שלנו נשאב באחת לואקום קר שהולך איתי לכל מקום. כל כמה זמן אני קורא שוב את ההודעה ששלחה לי. לא יודע מה אני מקווה למצוא בה. אני הרי יודע אותה בעל פה. הַלוּם. אבל זהו צער מעולמם של החיים. אני לא צונח למטה, "רק" פועם בעלבון צורב כמו של אנשים בריאים. ואם זה לא הפיל אותי לדכאון, אז חזרתי להיות על הרגליים, אני אומר לעצמי באופטימיות קוסמית.

סיבות שונות חולפות בראשי, חלקן כמעט אציליות באופן מעוות. "אני חושב שמגיע לי הסבר" אני דורש ממנה. אי הבנה מטופשת מצידה. כל כך מטופשת. היא מתנצלת התנצלות רפה. אגבית כמעט. הכל כל כך מאכזב, כל מילה היא מסמר נוסף על משהו שרק לפני ימים פרח כל כך יפה. רכבת ההרים של הרגש לוקחת אותי לטיול בשכונה. מתחנת ההלם אל מישורי העלבון, מתבוסס בו בדרכי אל הלוע הגעשי של הכעס, ולארצות הקור של הכאב וההחמצה. אני כבר כמעט ולא כועס, גם את הכאב החליפה השלמה עצובה. פגועה. היא לא אדם רע, אני עונה לחלק שבי שרצה את ראשה על עמוד. היא יפה ומיוחדת כשהיתה, אך רוויה בפחד. היא מלאה בו. כאובה ופוחדת לכאוב עוד יותר. אולי אף יותר ממני. הפחד הפעיל אותה כבובת חוטים.

כמו שאמר בתבונה באז לורמן ב-sunscreen song :

Don't be reckless with other people's hearts

Don't put up with people who are reckless with yours

צודק..

אלא שגם זה לטובה,

טעמתי טיפטיפה מן הדבש שלך.

גם את העוקץ שלך הרגשתי היטב.

כך גיליתי שיש בי עוד לב,

והוא עובד.

תודה לך.