משהו חסר בנוסחה הזאת. מן תחושה של- פעם היה והיום אין. אז פעם היה, נו אז מה?

ומה כבר היה? היה אותי, היה אותך, היה חום שנמס אט אט והתפוגג לו. אז התפוגג, אז מה?

ואחרי שהתפוגג, רצית להיות כאן, לחלוק, לשתף. מאוחר מידיי. אז רצית לחלוק, אז מה?

וכשהלכתי ממך, צרב לי הלב, כמו פרידה מנפש תאומה שהופרדה טרם עת ממני. אז הלכתי. אז מה?

הלכתי, לא רציתי שתחזור, ביקשתי, דמעתי, הרמתי ראשי, נתתי לך להבין שהאמת היא אני עם עצמי.

הלכת, ניסית לחזור, ביקשת, דמעת, הרכנת ראשך, ברחת כי חשת שנכשלת.

 ואני כאן. ומשהו עדיין חסר בנוסחה הזאת. היא אני ואני. היא עצמי ועצמי.

אבל עכשיו, משאינך כאן, הכל בהיר יותר. מובן יותר. חי יותר. בוגר יותר.

התמונות שלי ושלך שרועות להן בארון. לעיתים, כשאני מביטה בהן, אני רואה את הנוסחה הזו מול עיניי. עדיין לא פתורה, עדיין מתוסכלת.  

כשאני מביטה בתמונתי שלי, אני רואה את אותה הנוסחה. לא פתורה עדיין, כמהה להיות.

אני רואה אותי. את כולי. את האמונה. התקווה. הבגרות. האישה.

הנוסחה הזאת. משהו חסר בנוסחה הזאת. מן תחושה של- פעם היה והיום אין.

מה זה פעם? מהו היום? מה זה אין? מהו היש?

נוסחה. מהותה כנראה לעולם לא תהיה פתורה.

זה מאתגר, כך אומרים.

השאלה היא, את מי.