כותרות TheMarker >
    ';

    זה מה שיש

    השאיפה הכללית להיות חופשי ומאושר תלויה באיזון בין האדם ומעגלי חייו השונים.
    כל אדם הוא מרכז ההוויה של עצמו, אך יש מציאות שאנחנו נולדים אליה והיא קבועה לכל אורך חיינו.
    רעיונות לחיבור העצמי לאני הפרטי, לאדם הכללי ולהוויה האידיאלית הכוללת ...

    התבוננות ישראלית על הזמן

    0 תגובות   יום רביעי, 28/4/10, 10:10

    בדקות הקרובות נגלה את היופי בהתבוננות חדשה ומפתיעה על הזמן.

    ישנם אנשים ששומעים את הנושא או קוראים שורות אלה ומחשבה של "זה לא בשבילי" עוברת להם בראש. כפי שתראו מיד, הנושא קשור מאוד לכולנו. גם אם תופיע בדברי מילה כזו או אחרת שלא תובן, עדיין תישארו מחוברים לרעיון. 

    אחד הנושאים שיותר מעסיקים בימים אלה את הבן הקטן שלנו בן ה-5, עודד, הוא למה הוא יתחפש? יש סיכוי שחלק לא קטן מהקוראים חשים איזו תחושה של "מה הקשר?! " – בצדק! – אם נתייחס לרעיון המועדים, בחוויה שלנו בימים אלה, יש אולי כמה שאריות מפסח או מיום עצמאות. יהיה מובן גם אם נתייחס ליום השואה והגבורה או ליום הזכרון. גם ל"ג בעומר, יום ירושלים [אצל חלק מאיתנו] או שבועות, נשמע לנו יותר רלוונטי מאשר פורים ...

    משמעות החוויה הזאת של 'פורים לא שייך עכשיו' היא שיש לנו יחס נפשי לתוכן של הזמן.

    הזמן פועל במציאות שלנו ואם אנחנו מחוברים אליו, אנחנו יכולים ... לנצל אותו! - להבין באמצעותו את המציאות בה אנחנו חיים.

    הנושא מעניין ומורכב ואני רוצה כרגע להתייחס לזווית ספציפית של התבוננות על הזמן, שמתאפשרת לנו באופן מיוחד דווקא בתקופה זו שבין פסח לשבועות, בימים שנקראים בעם ישראל ... 'ספירת העומר'.

    האנשים שמחוברים לספירה סופרים את הימים שמפסח עד שבועות.

    מה עושה לנו הספירה? כל ספירה?

    - הספירה מראה לנו שיש קשר בין האיברים הנספרים. יש כאן איזה תהליך. הספירה מספרת לנו סיפור!

    במשך השנים למדנו להתבונן על השורש של הדברים כדי להתחבר אליהם ולנסות להבינם.

    השורש של 'לספור' הוא ס.פ.ר. – סמך פא ריש – בספירה אנחנו סומכים את הפה לראש – בעצם הספירה אנחנו מבינים שיש כאן סיפור, יש קשר בין הנספרים.במקרה שלנו הקשר הוא בתזמון, בסדר המועדים, שלכאורה הסתדר ככה על פי ההתרחשויות ההיסטוריות, אך צירוף מקרים מפתיע, בראיה ישראלית שמבחינה בסדר הפרקטלי של המציאות, נותן משמעות גדולה יותר לזמן, למועדים וכמובן – לכל אחד ואחת מאיתנו. אנחנו מבינים שיש כאן תהליך, שאנחנו חלק בלתי נפרד ממנו. 

    התהליך מתחיל בפסח – יצאנו לחרות, כעם. החרות היא פיזית, אבל בתודעה, בנפש, אנחנו עדיין עבדים. הלידה שלנו כעם, כמו כל לידה, כמעט לא הייתה תלויה במה שאנחנו עושים. התפקיד שלנו היה רק להתקדם עם התהליך. עמוד אש. עמוד ענן. הים נבקע. אוכל מהשמים. תהליך יפה, אבל חינוך, לכאורה – גרוע. התרגלנו שעושים בשבילנו הכל.במשך 2,000 שנות גלות אנחנו יודעים לומר בכל ליל סדר – "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" ו..."לחכות למשיח" – למשהו חיצוני שיקרה לנו. כמובן שזה נכון לא רק לעם, אלא גם לרוב האנשים ובמיוחד לרבים בדור הצעיר בימינו שרגילים לקבל כמעט כל מה שהם צריכים בלי להתאמץ (בגלל שבסופו של דבר מקבלים מעט, גם השאיפות קטֵנות ...).

    ברמה הלאומית, כאשר הגיע הזמן, גם היסטורית וגם המועד שלאחר הפסח, חווינו את משבר השואה – למדנו באופן החזק ביותר שאם נמשיך לחכות שמשהו יקרה, יכול להיות שיקרה משהו מאוד לא טוב. למדנו שההתקדמות תלויה בנו!

    זה לא פשוט. צריך לשנות את השקפת העולם. ממצב פאסיבי של תלות לאקטיביות ומאבק עיקש. קשה לאדם הפרטי ומאוד קשה לכלל. השינוי דורש מאיתנו להתגבר מתוך המשבר – זוהי הגבורה שמצטרפת לשואה.

    הדרך לעצמאות אמיתית, אישית וקולקטיבית, חייבת להיות דרך התמודדות, מאבק וגם מחיר לא קל. זהו יום הזיכרון, יום החיבור, שבו אנחנו לא רק זוכרים את הנופלים, אלא בעיקר את העצמאות – לא את העצמאות של פטישי הפלסטיק והבמות, אלא את העובדה שאם המחיר כל כך כבד, כנראה שהעצמאות הזאת יקרה מאוד.

    גם העצמאות היא שלב בתהליך, היא מלמדת אותנו שאנחנו יכולים, אבל מה עושים עכשיו?אחרי החרות הפאסיבית והבנת הגבורה הנדרשת להשגת העצמאות,בתהליך הכללי וגם הפרטי, צריך להתחבר למטרה ערכית, לעצמיות, למהות. בשביל זה עלינו להכיר בערך של הרוח על החומר.

    תסכימו איתי שתייר זר שנוחת בארץ לראשונה בליל ל"ג בעומר ורואה מהמטוס מאות ואלפי "שריפות" קטנות, נתקל במחזה בלתי מובן לחלוטין. הסיבה לקנאות בהדלקת המדורות בכל רחבי המדינה, גם איננה ברורה למדליקים עצמם. תחשבו רגע, מה הרעיון של לאסוף קרשים רק בשביל לשרוף אותם, כמנהג לאומי – אחד החשובים והמוקפדים ביותר במסורת עם ישראל  בימינו?

    באופן הפשוט, לאחר שיצאנו לחרות, עברנו משבר שלימד אותנו שמה שלא נעשה בעצמנו בשביל עצמנו לא יהיה לנו, התגברנו על המניעות, נאבקנו מתוך זיכרון העבר והעתיד על עצמאותנו,  אנחנו מגיעים לשלב שבו באופן סמלי מאוד אנחנו שורפים את החומריות המיותרת. זה קורה ביום שמציין את החיבור הנסתר הלאומי שלנו, היום שבו לפי המסורת יצא לעולם ספר הזוהר עם פטירתו של מחברו, ר' שמעון בר-יוחאי. 

    אך, המשמעות כאן היא נסתרת ואנחנו מחפשים איזו נקודת ציון (או ציוֹן) נגלית יותר במציאות ... כאן מגיע יום שחרור ירושלים, בינתיים ברמת המסגרת - אם נתבונן בעצמנו, נגלה שעדיין אנחנו רחוקים מירושלים ביחס  הקולקטיבי שלנו. אנחנו רחוקים גם מהשלב הבא בתהליך, שהוא החיבור של העם למהותו הרעיונית והמעשית, בבחירה חופשית, כאיש אחד בלב אחד, בחג השבועות. 

    ההתחלה היא בחיפוש אחר התחפושת. הסוף בחופש ובחרות. כנראה שלא לחינם השורש של המילים 'חיפוש' ו'חופש' שווה... החיפוש והחופש לא נעצרים בפרט, אלא תכליתם בחברה שמודעת לעצמה ולזהותה. ייתכן שאז החופש הופך לחרות . 

    ימי הספירה נותנים לנו את האפשרות ללמוד איך להתבונן על המציאות האישית והקולקטיבית שלנו כסיפור. לא סיפור אגדה לפני השינה, אלא סיפור הנרקם והולך במשך ההיסטוריה באמצעותנו ממש. אנחנו בתוך הסיפור. סיפור שהתוואי שלו אולי צפוי, אבל קצב ההתקדמות נתון ברשותנו.       

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      זווית ראיה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין