אני לא אהיה כהוריי שעבדו כמו סוסים והרוויחו כמו חמור, אני אכבוש יעדים כאילו אין מחר, אני אטרוף את החיים.
לא אחיה חיים סגפניים, אהיה נהנתנית, אחיה טוב, אעבוד שלא עד צאת הנשמה...
אבל אני כן עובדת עד צאת הנשמה, פשוט כי אני עובדת מהנשמה, פשוט כי הנשמה שלי דורשת לעבוד עד התעייפות סופית ומוחלטת.
אך אינני מרירה, אני כל כך אוהבת את העשייה, כל כך אוהבת, שלפעמים שוכחת לעצור.
אני כל כך מאושרת מהזכות לעסוק במשהו שאני אוהבת, עד שאני עומדת מבועתת אל מול ההצלחה.
כי הצלחה שמתרחשת מהר תופסת אותך עם המכנסיים למטה.
האמת? שנים חיכיתי שהמכנסיים לא ילחצו במותן ויפלו למטה אבל...אבל...כל כך מהר?
ועתה כשאני מתחילה להנות מרווחה, מתחילה לנשום, לפתוח כפתור במכנס שלחץ אני כועסת, אני עומדת המומה אל מול ה...אל מול חוסר היכולת שלי לקבל את מה שמלכתחילה היה הסיבה להכל, להיות עצמאית ולא רק בלי בוסים, אלא לעמוד איתן על שתי רגליי בלי להרגיש תלויה למחייתי.
***
אמש כשהטלפון צילצל ונכנסתי אל עוד שיחה עיסקית של ערב, כל כך רציתי שהיא תאמר לי מעברו השני של הקו:
"כמה????????????? השתגעת???????????".
ולא, לא לא , זה לא שאני לא נותנת תמורה, אני נותנת תמורה ואפילו את נישמתי אני משאירה שם בתוך הכתובים והעשייה אך לעזאזל, גדלתי ב"חיפה חיפה עיר עם תחתית", גדלתי ב"הולכים לישון בדיוק בעשר כי לא רוצים לבזבז חשמל", גדלתי ב"עובד ומזיע אני רק פועל עד שהערב יורד בכרמל" ופתאום אלמנט חדש וגס נכנס למשוואה והוא מוקצה מחמת המיאוס: כ ס ף.
והכסף מגיע לי ואינני יכולה להכילו, הוא סותר את ערכיי הסגפניים, הקרתניים.
הוא מעולם לא היה מטרה וחוץ מזה הם רוצים אותי בכל מחיר, משעבד...מעורר השראה...ממלא ברגש אחריות אישית ו...מפחיד כל נים ונים בעורי המצתמרר.
ואם ...אם בסוף אשתעמם?????? |