מאז העקירה שעשיתי לפני כחודשיים וכתבתי עליה בפוסט "התמודדות עם החיים" לא עברו לי הכאבים בלסת. בצד של העקירה (שמאל) הכאב לא עבר והקרין לכל הלסת והפרצוף.

לפני כשבועיים חטפתי כאב דוקא בצד ימין. זה היה כאב כל כך חזק באזור שיני הבינה, שהייתי בטוחה שמשהו לא בסדר וצריך לעקור לי עוד שן בינה.  מיד התחלתי לחשוב על העקירה הקודמת, והכאבים שעדיין לא עברו. רק המחשבה על לדבר על הכאב ולהתמודד עם טיפולים דנטליים גרמה לי לבכות.  שוב הרגשתי בהתמוטטות רגשית.

הדבר הראשון שחשבתי עליו, זה שאני לא סומכת על הרדמה מקומית. רציתי לבדוק אם יש את האפשרות להרדמה מלאה. אבל ידעתי שאין סיכוי שאני אצליח לדבר עם המרפאה ועם הרופא בלי לבכות. אבא שלי מכיר טוב את רופא השיניים שלנו כבר הרבה שנים. אז התקשרתי לאבא כדי שיבדוק בשבילי לגבי הרדמה מלאה. ברגע שהוצאתי את המילה הראשונה כבר ירדו לי דמעות בעיניים.

בלי קשר לפיברו' יש לי נטיה למלמל. עם הדמעות והאף הנוזל בקושי הצלחתי להסביר את עצמי. כשאבא שאל למה אני לא יכולה להתקשר בעצמי פרצתי בבכי, מה שעזר לי להסביר למה אני לא יכולה. אבא שמח לעזור (מכוון שיש כל כך מעט שאחרים יכולים לעשות כדי לעזור לי) ובדק איתו.

הרופא אמר שזה אפשרי אבל קצת מוגזם בשביל עקירה. אמא שכנעה אותי לבוא אליו כדי שיבדוק למה כל כך כואב לי. היתה לי הרגשה שיש לי אבצס או חצ'קון חניכיים. לפני שיצאתי לכיוון ירושלים השתמשתי בחוט דנטלי וצחצחתי שיניים. החוט דנטלי פיצץ את האבצס כך שכאב לי פחות כשהגעתי לרופא שיניים. הוא נתן לי אנטיביוטיקה וקבע לי עקירה אחרי עשרה ימים. אבא בא איתי לרופא שיניים כי פחדתי שלא אוכל לדבר מרוב בכי.

בגלל הטיפול הקודם הרגשתי כל כך בטראומה מהמקום, וידעתי שזו היתה טיפונת אשמתי, כי לא עצרתי את הרופא מספיק. הוא רופא טוב ומטפל במשפחתי כבר הרבה מאוד שנים.

אחרי שהסברתי לו על הפיברו' ועל הבעיות שיש (לא רק לי) בטיפולים לחולי פיברו' הוא היה מאוד נחמד ומרגיע, ובא לקראתי. בגלל העובדה שכל הלסת שלי כואבת ולא שן אחת מסויימת, הוא החליט (כשבאתי אחרי שבוע) שאין צורך לעקור את השן. המבנה, הזוית, הכל בסדר, רק המון כאב.

ביום העצמאות, יום לפני הביקור שתוכנן אצל הרופא, ביליתי רוב היום אצל תומר ורוב הזמן בכיתי. היה לי קשה, ועדיין קשה לי להפסיק לבכות. תומר חיבק אותי לפני השינה כי הוא שם לב שאני לא מצליחה להרגע. לפחות החיבוק שלו הרגיע אותי, להפתעתי.

בסוף היום עבר בשלום, ובמקום לסבול מכאבים של לאחר עקירה, ביליתי 6 שעות מול המחשב כדי לסיים עבודה נוספת ללימודים. בזמן האחרון יש יותר מידיי עבודה ללימודים ואני לא מצליחה להתרכז בזמן העבודה. חוסר ריכוז והכאבים מכריחים אותי לשבת יותר זמן כדי להספיק כמות עבודה טובה. ואני מסיימת את היום סחוטה לחלוטין ב5 בערב. במצב הזה הידיים כבר שורפות מכאבים ונטולות אנרגיה לחלוטין. הרגליים באותו מצב ובא לי לבכות.

העומס בלימודים לא מפסיק בנתיים ולכן יותר קשה לי לכתוב פוסטים. אני משתוקקת לסיים עם הלימודים, לא להצטרך לשבת על המאמר הזה, או ההגשה הזאת...

זה פשוט כבר לא מתאים לי. אני סובלת בכיתה, סובלת בבית כשאני יושבת על הלימודים. רק להגיע לכיתה ולא לבכות כל השיעור זה אתגר מטורף עבורי. אני מרגישה שאני כל הזמן על סף בכי.  לא מעניין אותי מספיק רוב מה שנלמד בשיעורים, גם אם אני מבינה! וזה מאבק פנימי להמשיך להתרכז, ולהמשיך ללמוד

הבכי שהזכרתי בפוסט הקודם על "ההתמוטטות הרגשית" לא עובר באמת. הרופאה נתנה לי כדורים שאמורים לעזור לחרדה אבל אמרה שאני גם צריכה לחזור לפסיכיאטר שיתן לי משהו אחר.

אני מקוה שאני אצליח להתגבר על הסבל לפחות כדי לסיים את חובות הלימודים. אני מקוה שזה יקרה לפני שאני אקרוס לחלוטין, פיזית ורגשית.

בשבוע האחרון עבדתי על מצגת ניתוח מאמר שעמרי ואני היינו צריכים להגיש היום. הייתי ממש בלחץ מהמחשבה על להציג מאמר. פעם אחרונה שהכנו מצגת, לא היה לנו זמן ולא היינו מוכנים, אז האירוע היה מאוד דרמטי וטראומטי. כולי רעדתי, נשמתי בלחץ, הלב דפק וגם הכאבים דפקו.

הפעם הצלחנו להתכונן כמו שצריך, והרגשנו הרבה יותר מוכנים.  למזלי נתנו לנו להיות ראשונים ככה שלא הספקתי לאגור כאבים מישיבה בכיסא, כמו שהצלחתי אחרי שסיימנו.

הרגשתי טוב עם ההצגה שלנו, היה דיון מעניין והיה אפילו קצת כיף.

נותרה עוד מצגת אחת עד סוף התואר.

למי שעוקב אחריי גם בפייסבוק יכל לראות שסיימתי לתרגם את "תאוריית הכפות" (סיפור מוכר מאוד שעוזר להמחיש את החיים עם מחלה "בלתי נראית" ). אני מחכה שהכותבת תפרסם את התרגום שלי באתר שלה ואז אעביר את הקישור לכולם...שם האתר בו מפורסם הסיפור "אבל-את-לא-נראית-חולה.קום" (butyoudontlooksick.com)

חלק מההגהה לתרגום שלי עשו הוריי. הם עזרו מאוד ובעיקר שמחתי לראות שזה עזר להם להפנים ונתן סוג של שפה שבעזרתה אפשר לדבר על הקשיים שלי.

אני מקווה שהסיפור יפורסם כמה שיותר מהר.

בהמשך לפוסט קודם, חברה שלי שהיא אשת קולנוע, הציעה שאולי נעשה סרט דוקו עליי וננסה ביחד להעלות את המודעות. אני מתחילה עכשיו תהליך מול ביטוח לאומי (שזה גם מפחיד) וזה נתן לה את הרעיון שצריך להעלות מודעות.

זו הזדמנות מצויינת לראות כמה זמן נותר עד שאני עוזבת את הדרום ועוברת לגור עם תומר:

94  ימים

2258  שעות

135501  דקות

ולסיום חיובי, קיבלתי מתומר משחק חדש לפלייסטיישן : HEAVY RAIN. משחק מדהים. זה לא משחק יריות וריצות ככה שאפילו אני (עם כאבי הידיים) יכולה לשחק עם השלט. אני שמחה שאני "חברה" (girlfriend) מגניבה ומתלהבת מ"דברים של בנים". מסתבר שרוב הבנות לא מתעניינות במשחקי מחשב או טלויזיה , או כדורגל (או קומיקס במקרה של אחד האקסים שלי).