הלכתי אחורה בזמן, טוב לא באמת צעדתי , אבל בהחלט ניסיתי לשחזר אירועים, מתי הפסקתי לכתוב בהומור הידוע שלי , לא בטוחה שזה ההומור הנכון או המתאים לכולם, אני מניחה מתוך תגובות הקוראים בגלוי ובסתר כי היו לפחות כמה עשרות שאהבו אותו. לאן נעלמה לי הציניות הזו, ונשבעת לכם, לא הפסקתי לחייך ולצחוק כל הזמן הזה, אפילו הצלחתי להעלות קצת במשקל - רק עברתי ממידה 36 ל - 38 ואתם יכולים לגחך - נראה אתכם אוכלים כדי לאכול ולא משעמום? אני לא אוכלת משעמום - עד שהבטן לא משמיעה קולות מצוקה - אין מצב שאני בכלל זוכרת לאכול. קרה לאחרונה שהפסקתי לרקוד - אז מה שאכלתי - התיישב יפה במקומות של: איך אומרים הגברים : שיהיה מה לתפוס... שיהיה...
הנה הגעתי עד לכאן ונראה שאני כבר כותבת, והנה ההומור חוזר והציניות תיכף תשתלט כאן על הנייר הוירטואלי ובא לציון הגואל ...
מתי הפסקתי לכתוב, אני חושבת שזה התחיל איי שם בחודש אדר - אדר אה? נהייתי דוסית שמדברת רק בתאריכים עבריים? יאללה בסדר, יש בזה יופי מיוחד, הבעיה היא שאני לא יודעת אם יש אדר א' ואדר ב' ומתי מרץ נהיה אפריל ובכלל איזה יום זה העברי בלועזי וככה יצא שהיו כל כך הרבה אירועים בזמן הזה שאני לא יודעת להגדיר אותם בהיררכיה של זמנים.
מישהו ... טוב, הוא לא סתם מישהו - זרק לי באותו אדר ההוא: את בכלל לא צריכה לכתוב - את צריכה לצייר. וכמו בקסם מיידי כשהוא עובד - הפסקתי לחשוב על מה לכתוב וכל מה שהיה לי בראש מאז - מה אני מציירת. וכמו במפעל על פס ייצור יצרתי יצירות חדשות, צבעים חדשים עטפו את מעגלי השמחה על הנייר, רעיונות חדשים צצו, פסוקים שלא הבנתי את משמעותם התגלו בעיני כאמירות קסומות רבות משמעות, מזמורים אינסוף ויש עוד המון שהאזנתי להם והם התרוצצו לי בראש כל היום, באוטו, בבית, במשרד. הבנתי שבעצם את אותם המזמורים שאני שומעת כשיר, אלו הם פסוקים ותפילות מן המקורות וזו בכלל שיטה נהדרת ללמוד דרך שירה.
אני מתקדמת יפה, חייבת לציין כי בשורות הללו אני ממש מרגישה מתעוררת שוב לרצות לכתוב ,
ואז, (טוב, לא לבד, זה עבר לי בראש יותר מפעם אחת כשציירתי), חשבתי לעצמי איך אני האישה המציירת, כותבת ומעטרת מעגלי שמחה בעיניים כה רכות, נוגעת בכתבי הקודש, ברגעים הללו אני מצטנפת כל כולי לתוך היצירה ומתמזגת עם המנגינה, עם התפילה כשכולי מלאת השראה.
אותה האישה הרוכנת מעל שולחן הציור לילות ארוכים, עד השעות הקטנות של הלילה ועד הנץ השחר, נוגעת בקודש ואינה נוגעת בו כלל.
בתוכי יודעת (גם הפעם לא לבד) כי משהו קורה לי בזמן הזה ובהכוונה להסתכל על כך, ברור היה כי איני שם לבד וכי מלווים אותי.
מה זה מלווים? טוב, גם אני לא יודעת ממש להסביר מי הם המלווים, אני יכולה להרגיש את זה בזמן שאני מציירת.
שבת, חשבתי לעצמי, לא שמרתי שבת מלבד פעם אחת בה עלה בכורי לתורה. איך שומרים שבת? לא יודעת... רוב השבתות לא יצאתי מהבית - נחשב? ויום שישי מידי פעם יצאתי - טוב לא חייבים לציין את כל הרשימה. אש - קשה להגיד שלא בישלתי לשבת, ועוד איך בישלתי ויותר מזה, חירפתי נפשי בעמידה עד ארוחת הערב כדי להאכיל בהם גדוד רעב אחרי קרב. ארוחת ערב, זה מה שהיה שם בשישי בערב, בישלתי גם כשנכנסה השבת ובכלל לא היה מבחינתי הבדל בין רגע לפני ורגע אחרי והדלקת נרות היה כי אמרו: כל אם ובת מדליקה נרות שבת. אז הדלקתי גם אני כשזכרתי ומה זה משנה אם זה בשש וחצי או שמונה בערב , עד חצות זה יום שישי.
אי אפשר להגיד שלא היה נחמד קודם, רוב הזמן , ואם גם יצאתי קצת לבלות עם חברים עד הבוקר, אז ישנתי רוב השבת והשקיעה למוצא"ש לא אחרה לבוא ומבחינתי שישי שבת וראשון התחברו לחבילה אחת שאין הפסקה ביניהם.
וואוו עייפתי - כנראה מאוד, איך נחים? שבת!! ובכל זאת איך שומרים שבת? ואיך מתבטלים בשבת? אני הרי אחוזת תזזית, חייבת להניע את כל השרירים בגוף כולל שרירים קטנים והכי קטנים מקצות האצבעות ברגליים ועד קצות השיערות...
שאלתי את ההוא - שהוא לא סתם מישהו ... איך עושים את זה? ואיתי זה לא פשוט בכלל, אני קודם מחברת את ההיגיון לנאמר ואז כשאני מבינה , יש מצב שאני גם רוצה לנסות. וההוא שהוא מישהו מיוחד ... הסביר שעות ... ימים... הביא כתובים... הצמיד להם שירים ומנגינות... לימד אותי את קדושתה של השבת.
ואז הבנתי, חלק , אני לא מבינה רוב הזמן הכל ומה שאני מבינה כמו שבעבר אמרתי: אני מבינה את הזכות בכל דבר שנגלה לעיני.
השבת שלי מתחילה לבוא לקראתי כבר באמצע השבוע משהו כמו יום רביעי, אני כבר מתכננת את יום שישי מהבוקר עד לשעת כניסת שבת מלכה. מה שהיה פעם ארוחת ערב ביום שישי - מתהדר בארוחת שבת ... אני קולטת את ההוד וההדר באמירה שכזו... ארוחת שבת ולא עוד ארוחת ערב של יום חול.
יום חמישי בערב, כמו כל ערב ולילה, אני יושבת ליד שולחן הציור, חושבת על השבת שלי, מה שתרצו כל השבוע, כל מה שתבקשו, תגידו הכל, אני מוכנה להתעייף עד שאתמוטט מעייפות לבשל כל יום אם תבקשו - זה לא יהיה לי קל, אבל למדתי מההוא שהוא לא סתם מישהו - קשה יש רק בלחם וגם את זה אנחנו אוכלים , ברור, מי שיכול לפרק קשה של לחם עם השיניים- יכול להגיד שהוא גם אוכל. אני לצורך העניין יכולה רק את הרך... ועוד מתלוננת...
אני מוכנה לכבס כל יום, לתלות, לקפל, יש לי בעיה קטנה עם סידור בארונות , לזה מצאתי פתרון על קצה המיטה שלי. ועוד בעיה, דין לא מתכופף להרים את הכביסה, אז יוצא שאני מכבסת בקושי שתיים בשבוע.
מה עוד תרצו שאני אעשה בימי השבוע כל יום עד אחרי חצות רק מה,
אל תיגעו לי בשבת שלי ... אליה אני מגיעה באפיסת כוחות אומנם, אך מלאה שמחה וחיוכים, מדושנת עונג לנוכח פלטת השבת המונחת על השיש ועליה ערימה של סירים כמו מרוקאית מתלמדת שגילתה את רזי הבישול הביתי. המיחם ניצב דום לצד הפלטה, זה לקפה של הבוקר שיהיה בשפע, חם, רותח כל היום.
באויר , מרגישים איך השבת נכנסת, השכינה יורדת לתוך ביתי, נשבעת לכם, לא התחרפנתי, טוב, אולי קצת ... האורות נכבים, מנורות קטנות נשארות דולקות עד לצאת השבת, נרות שבת בשלישיות נדלקים בכמה פינות בבית, הרצפה רחוצה, הכלים במקומם, הילד בחדרו נרדם, ואני עומדת מול נרות השבת ומבקשת תפילה,
מניחה כפות ידיים מעל ללהבה המאירה ואל פני איתן אני מכסה לחיים ומתברכת בשבת המלכה...
משם, פשוט נעלמת לתוך המיטה עם ספר לימוד שמעולם לא נפתח בעבר, ונרדמת עד לארוחת השבת ואז הבית שוב מתמלא בילדים עם חברה, חבר ובנו, עוד חבר וחברה, ואני עומדת ומביטה מהצד לרגע ולנוכח הקידוש הנאמר בקול רם וחושבת לעצמי
איפה הייתי עד עכשיו איך כמעט פיספסתי ...
ומגישה לשולחן ...
|