לנוע ברוח,

לנשום את האויר,

לאפשר לה להניף את בגדי באויר,

לפרוע שערי,

ידיי פרוסות,

כמו לעוף, להשתחרר,

לרצות, לקוות.

להביט מלמעלה על המציאות,

על כולם,

לזהות מה מניע, מסייע, מחזק,

מה מפריע, מציק, אותי מעייף.

לא להכנע, אך ללמוד גם לוותר,

ללמוד לסלוח,

להניח רגליי על האדמה במלוא הכח.

הנפש מרחפת במחוזות רחוקים,

מחשבות רצות,

רגעים מתוקים.

להסתייע בכוחה האינסופי והנפלא,

להניע את גופי לצלילי נעימות,

כשנושבת ומפיקה אינספור מנגינות.

כשמניעה את העלים על צמרות העצים,

מיבשת כביסה נקייה שעתה כובסה,

מסירה מעליי כל מעמסה.

מלטפת, ממכרת, נעימה למגע,

מזכירה לי תחושה מוכרת אהובה.

הודפת סערות עוד לפני היווצרן,

שולחת את העצב הרחק מכאן.

מותירה על פני חיוך אמיתי,

לוקחת את התחושה שלו תמיד איתי.