כזכור, בפוסט הקודם בנושא סיפרתי שעליתי על כך שייתכן שהעייפות וחוסר החשק הם משהו שמביע אותי ורק אותי ולכן קשה לי לוותר עליהם. ואכן, פורטגנג מציעה עוד גורם נפוץ שמעכב שינוי והוא שלמרות שמצבנו מסב לנו צער הוא גם נותן לנו רווח משני כלשהו. כל עוד הרווח המשני הזה קיים קשה מאוד לשנות את המצב. ייתכן מאוד שההגדרה העצמית, שהעיפות וחוסר החשק מספקים לי, היא הרווח המשני שמעכב את השינוי.

בחיים שלי קיימות שתי דמויות שאני קשורה אליהן מאוד ומעריכה מאוד: אחותי ובעלי. שתיהן דמויות חזקות ודעתניות והרבה פעמים יש לי הרגשה שהן משפיעות על הבחירות שלי בחיים עד כדי כך שכבר איני יודעת מי אני.

אחותי השפיעה עליי כל חיי ודחפה אותי לכיוונים אמנותיים שאני לא חושבת שיש לי הרבה זיקה אליהם. אמנם, תמיד אהבתי לצייר אבל לא במיוחד אהבתי לצרוך אמנות ובעיקר שנאתי לשפוט אותה (כי תמיד פחדתי שאני טועה. מה זה טועה? לא קולעת לדעה של אחותי). לקח לי שנים להבין שאני לא אמן בנפשי, אבל מה אני כן?

מהעבר השני נמצא בעלי, אותו קשה לי יותר להגדיר (יש בו צד מדעי, צד ציני, צד עממי...). אבל גם הוא, כמו אחותי, נוהג להגיד דברים נחרצים על כל מיני דברים ונחרצותו כנראה מחלחלת בי עד כדי כך שהיא משנה הרבה פעמים את דעתי באשר לאותם הדברים.

אם כך, בין הפטיש לסדן נשארו לי העייפות וחוסר החשק לכלום והספק בכדאיות החיים. אלו אני בטוחה שבאו ממני. לכן, למרות שהם לא בדיוק מסבים לי עונג, קשה לי לוותר עליהם או שאולי סתם אני עייפה וחסרת חשק וכל זה אינו אלא פסיכולוגיזם בגרוש?