שני מחשבים ניידים על שולחן ברכבת. וגודלו של השולחן כגודל אחד מהם.

ברגע שהבחור השני הגיע, הבחור הראשון שישב ממול פינה לו את מרבית השולחן. "תודה, לא צריך. אני אסתדר", אמר השני. אבל הוא לא הסתדר. אז הוא שם את קצה המחשב שלו על השולחן, תומך בידו בשארית המכשיר כדי שלא ייפול. וכך גם הבחור הראשון.

והיה שם רווח; באמצע, בין שני המחשבים. ושני הבחורים לא הסתכלו מעבר לשני המחשבים הניידים המתנדנדים שלהם.

"יש לכם עוד מקום", אמרתי להם ומשכתי את כל אחד מהמחשבים כלפי האמצע.

וזה הספיק בדיוק. שני המחשבים הניידים הונחו במחציתם על השולחן ולא היה צורך לתמוך בהם ביד. "תודה", אמרו לי שניהם. "אין בעד מה", עניתי.

רק קירבתי את המכשירים, זה הכל. הרווח כבר היה שם.

*

לא יעזור לכל אלה המחפשים את השלילי אצל אחרים. עמוק בפנים הם יודעים שכל הפוסל - במומו פוסל. בפסיכולוגיה זה נקרא "השלכה" (projection).

כן, בכל מקום יש רע. וזה שהרע קיים - זה לא מוכיח שום דבר. ובטח שזה לא מצדיק הכללות שמעוררות רק עוד ועוד כעס ושנאה.

כולנו יכולים לקרב מכשירים; כל אחד מאתנו. חילוניים או דתיים, נשים או גברים, אנשים פשוטים או אנשים שהגיעו לעמדות כוח (שלטון / מנהיגות / קריירה / השכלה וכיוצא באלה).

אנחנו מנצלים רק את הקצה שלנו בחיים, תומכים בעצמנו באמצעות האנוכיוּת והמאווים הסמויים, כדי שלא ניפול. אפשר להפסיק להיתמך על ידם, אם רק נסתכל קצת מעבר למה שנראֶה על פני השטח, ושרק גורם לנו להתנדנד. האגו המפריד בינינו לבין אלה שלידנו - הוא זה שמונע מאתנו את האושר שאליו אנו שואפים, ­ולא מושא הכעס או השנאה שלנו. אם נמשיך לשמור על האגו כמו שהוא - לא נוכל "להסתדר". אנחנו יכולים להמשיך לנסות.

כי הרווח נמצא שם כדי שנגשר עליו. רק צריך לקרב את המכשירים.