"אנחנו צריכים לדבר" עונה לי המנכ"ל כתשובה ל"בוקר טוב" שלי. "על מה? עם מי? למה? איפה? מתי?" אני עונה לו לא ממש בקור רוח. "יותר מאוחר" הוא עונה לי ונעלם. זהו, אני לא מסוגל היום להתרכז יותר בשום דבר, לא בפייסבוק, לא בטטריס ואפילו לא ביוטיוב. איך אני אעביר ככה את היום עד שיגיע "יותר מאוחר". השעות חולפות להן בעצלתיים והנה מגיע סוף היום. ללכת הביתה? לחכות לו? אפשר להשתגע. אני נותן לו עוד חצי שעה והולך. אני יוצא במהירות אך לפתע מבחין בו חוזר למשרד רענן ומרוצה מהחיים. הוא מבחין בי וטופח על שכמי "עובָד, יש לך דקה בשבילי?" אולי פשוט אגיד לו "לא" אצא הביתה ושנינו נשכח מהעניין? ואז מה? איך אצליח לישון בלילה? איך אעביר את שארית חיי? אני עונה לו "וודאי" ויודע שהסקרנות הרגה את החתול ובקרוב מאוד תהרוג גם אותי.
אני יושב בחדר המנכ"ל, כמה טוב היה להיות כאן כאשר הייתי רק מועמד. אף אחד לא בא אלי בטענות, לא הייתי חייב שום דבר לאף אחד, חיזרנו זה אחרי זה, היה רומנטי... אבל עכשיו אני בידיים שלו. הוא נכנס לחדר חביב מתמיד (סימן רע), הוא שואל אותי לשלומי (העניינים מתדרדרים), הוא מציע לי קפה (הסעודה האחרונה?). ואז מגיע המשפט הנורא מכל "תסגור את הדלת בבקשה". למשפט הזה יש כמה אפשרויות: א. שעוברי אורח לא ישמעו את הצרחות. ב. שהדם לא ישפריץ על השטיח של הלובי. ג. שהמזכירה לא תדווח לאמנסטי על מה שמתחולל כאן.
אני סוגר את הדלת. תמונות חיי חולפות מול פני. מצד אחד אני רוצה שזה יהיה מהיר ושיכאב כמה שפחות אך מצד שני אני לא בנוי לעוד הוצאה להורג.
"כמה זמן אתה עובד אצלנו, עובָד?" הוא שואל אותי בחביבות.
"כמעט חודש" אני עונה.
"בשבועיים האחרונים שמתי לב שהמוטיבציה שלך כבר לא מה שהייתה פעם." הוא משתף אותי בהרהוריו.
"אם זה בגלל המקרה עם הפוף, אני יכול להסביר, זה לא מה שאתה חושב" אני מתגונן בחירוף נפש.
"זה לא רק הפוף" הוא מסביר "בזמן האחרון ראיתי שאתה בא בזמן, הולך בזמן ובאופן כללי עושה מה שמצופה ממך."
"נו... אז... איפה פה הבעיה?" אני שואל.
"אין לך מוטיבציה, אתה לא משקיע. אם אומרים להגיע בתשע זה לא אומר שאי אפשר להגיע בשמונה, ואם יום העבודה מסתיים בשש זה לא אומר שאי אפשר לעבוד עד עשר."
"לצערי" הוא ממשיך בעצב רב וביגון עמוק "אנחנו נאלצים..."

לא, אני לא עומד בזה, אותי לא מפטרים יותר! יש גבול! אני לוקח החלטה להילחם כמו גבר ולעצור את הפיטורים האלו.
"בקשה, בקשה, בקשה" אני מתחנן לפניו "אל תעשה לי את זה... עוד כילד חלמתי לעבוד בחברה שלכם... איך אתה יכול לשבור בהינף יד חלום של ילד קטן?!.. אני אגיע כל יום בשש בבוקר... גם בשבת... אשאר כל יום עד מחר... אני לא רק אעשה את מה שמצופה ממני, אני אעשה גם מה שמצופה ממך, מכל החברה ומהמאבטח של החניון למטה. רק תן לי עוד צ'אנס, בקשה, בקשה, בקשה..." אני מתחנן לפניו בעיניים על סף דמעות.
"אתה יודע מה" הוא עונה לי בנדיבות של קיסר במופע גלדיאטורים "אני אתן לך עוד צ'אנס אחד" הוא מחייך ומושיט לעברי את ידו.
אני מושיט אליו את ידי לוחץ את ידו ואומר לו " אתה יודע מה, לא בא לעבוד אצלך, אני מתפטר ממך."