מילים שלוחות
מילים - כמו חיוך, כמו מבט נוקב - יוצרות אדווה. ידיעה זו מטילה אחריות רבה, ומחדשת תדיר את האהבה לבני אדם. אל תוך הים הרוגש הזה, בו אדוות משלכם נוגעות בי, אני שולחת גם מילים משלי - סיפורים, רשמים, שאלות חיים להתבוננות ושאר פירות (-:}>
פוסטים פופולאריים
-
גם אני רק בת-אדם...
19/5/11 | 2567 צפיות
-
יותר לא אבקר שם... [ליום השואה]
29/4/11 | 2224 צפיות
-
אפודה "גם וגם" - בעיקר תמונות
7/4/12 | 4276 צפיות
-
"מה 'כפת לי, הרי מחר כבר לא אהיה כאן!"
13/4/12 | 3106 צפיות
-
ככה הם מדברים [ ב ]
20/1/12 | 2266 צפיות
-
עצמאות - ערך חשוב גם ביחסי אהבה
28/4/10 | 718 צפיות
פוסטים אחרונים
0
מול המראה [1]
תגובות אחרונות
-
דיוטימה
בתגובה על מול חלון ראווה לבגדי גברים...
-
מרב 1956
בתגובה על במענה לתגובות האחרונות על "שיחות עם הילה (15)"
-
מכבית- coach לכתיבה
בתגובה על הילה גאה בהישגיה בכיתה א' וסבתא גאה בהילה
-
מיכאל 1
בתגובה על שיחות עם הילה - (15) לקט אחרון כתשורה לראש השנה
-
רחלי45
בתגובה על אבן לא שואלים
-
רחלי45
בתגובה על התמונה החסרה
תגובות (30)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
יפה ומדוייק עופרי!
נעים להיווכח שיש מי שסוקרים לאחור.
תודה!
כי מה שישנו הוא בעצם אינ אנו.
כאשר אנו אנו ממילא
מקבלים אותנו.
זה היופי במרחב הזה,
כמו גם בקריאת ספרים מסוימים
או בשיחות מעמיקות.
כל אלה מעוררים אותנו שלא להירדם בשמירה על המוכר והמובן מאליו.
---------------------
רק כעת, בסקירה לאחור, מצאתי שלא הגבתי לדברייך.
תודה יקירתי וחג שמח ומבורך לך! ♥
אכן כך, כי מה שיש לו להציע דל ערך הוא בעיניו.
[ומה פתאום לכעוס...?]
כי למי שמתנהג כך אין מה להציע והצורך באהבה הוא בסיסי.
לא לכעוס...:)
דיוטמה יקרה,
הניסוח הפשוט הזה בשני משפטים..
ואני מוצאת את עצמי מהרהרת בעניין כבר דקות ארוכות..
תודה שהבאת, ושבת שלום
תודה-תודה לך מרינה!
השלמה כזו עם המציאות וקבלה עצמית שכזו, אפשר למצוא אצל מי שחוו טלטלה משמעותית בחייהם, טלטלה שמציבה אותם במקום שונה לגמרי מזה שהיו בו לפני כן. הראייה מתבהרת וההבחנה מתחדדת בין עיקר ותפל, החיים מקבלים פרופורציות חדשות...
לו אך יכלו הבריות להיות חביבים ומקובלים על עצמם, בלי טלטלות...!
יקירה.. כבר חדלתי מזמן להסתתר מאחורי מסיכות
מי שמסוגל לקבל אותי .. כמו שאני ירוויח מי שלא...
ירוויח אדם אחר ..
וכבר נמאס לי האמת ללכת עם תעודת זהות..
אני כך וכך... ואני עם תסמונת כזו וכזו...
לא יודעת אם זה נחוץ למישהו לדעת...
או שנמצאים בקשר ומקבלים את כל החבילה..
בלי לשאול הרבה שאלות.. או שממשיכים הלאה..
לא מתעכבת הרבה אחר נכויות מסוגים שונים
תמיד רואה את האדם כדמות אנושית שלמה
ולא משנה לי אילו תרופות הוא נוטל
או עם אילו אמצעי עזר הוא מתנייד..
מקווה שעניתי לך על התהייה
תודה לך! אני שמחה בתגובה שלך. היא מאפשרת להבהיר: הפגם איננו בתהליך הייצור.
הראייה לכך היא תמותנו [תום] מינקות. אחר כך, לאט לאט אובדת האותנטיות ככל שמצפים מאיתנו להיות מותאמים לסביבה.
עם זאת חשוב לציין: התום חי וקיים בנו, מודחק, ממתין להבשלתנו כדי להיגלות בשנייה.
להיות את עצמנו מתמצה בסופו של דבר בקבלה ובהשלמה עם היותנו שלמים בלתי מושלמים.
תודה, מלכה, על שנשאת אותי איתך על כנפי חשיבתך.
נכון, הדס, לא קרובים לעצמנו. לא מספיק טובים בעיני עצמנו. פער מתסכל בין מי שהננו לבין מי שאנו סבורים שאמורים אנו להיות...
למה ככה אומרים לא?
כי ככה נבראנו
או שמא תקלה בתהליך היצור.
עוררת את סקרנותי לגבי מה שעלה בך אחרי ה"ו"...
הייתי ערה למשמעות הכפולה של המילה, אולם זו המתאימה לכאן מובנת מתוך הדברים.
ואיך תדע מה אינך אם לא תדע מה הנך...?
מעניין ההיפוך שיצרת, רמי.
זו אכן המציאות, אבל רק על פניה.
בסופו של יום אדם מסיר את מחלצותיו ומתרווח משוחרר ונינוח בבגד קל ופשוט, יחף או בנעלי בית.
להרגיש לגמרי נינוחים עם מי שהננו, גם בחברת אחרים, היא הכמיהה הנחבאת מתחת לכל מראית עין ומצג שווא.
הנה אתה נוהג כאחד הבנים מן ההגדה ומצפה שאמלא את חלקי, כנאמר: "את פתח לו".
בין התגובות אולי תמצא את שממילא ידוע לך, שהרי אתה אדם נבון, דורון.
שקפתָ נאמנה את המצוי.
אין לך מושג כמה יופי מסתתר, ב כ ו ל ם , מתחת לכל מה שסוברים כי חלש ומכוער הוא.
תודה אלי.
תבורכי, דנה. מרגע ראשון התרשמתי שאכן כזאת את.
חשוב לשים לב לשילוב שציינת: מודעות + קבלה.
אשתמש בתגובתך כדי להרחיב מעט בעניין זה.
העמדת הפנים הרי באה לכסות על פגמי אופי שאנשים מודעים להם, [בין אם הם אכן מצויים בהם ובין אם בעיניהם בלבד], שאם לא כן - למה להציג מצג שווא? מכאן שהמודעות כשלעצמה אין בה די.
עם הבגרות הנפשית, שאינה בהכרח צמודת גיל, באה גם ההתרווחות הנינוחה בתוך העור שלנו.
תודה יקרה על הכנות. זו אכן דרך העולם.
אוסיף כאן שאלה: אם העמדת הפנים היא החזות שאנו מציגים מלכתחילה, האם לא נמשוך אלינו אנשים שאולי לא יהיה לנו נעים ונוח במחיצתם מאוחר יותר, לכשנרגיש מעט בטוחים יותר להסיר את המסכה?
הקרקס האנושי לובש
מדיו, בואראציות שונות
ומתחלפות לפי האישיות
האינדוידואלית והסביבה בה נמצאים.
סבורתני, שלהיות את עצמנו היא
מדרגה גבוהה מאד שהשלמות הנפשית
נמצאת בה. לא בכדי נאמר"כשתגיע שעתו
של אדם לא ישאלהו ,ההיית כמשה רבנו,
אלא האם את עצמך היית.."
קיים מרחק גדול בין הבנת האינטלקט
המתווה לנו דרך חשיבה לבין אפשרות מוגבלת
ומצומצמת לצאת מהכריקטיקה האנושית שאינה
נתונה לשינויים מרחיקי לכת. פער זה יוצר דיסונס
והאדם ממלא אותו בהסברים לוגיים שונים.
אשת מעמקים!
תודה על פוסט מעורר חשיבה.
מלכה
אולי כי אנחנו לא מספיק
קרובים אל עצמנו.....
איננו - (שאינו קיים)
או
איננו - (שאין הוא אנו)
?
כל אחד ו
כתבת:
~ ♥ ~
למה ההשתדלות הנחרצת להרשים
במה שאיננו,
בעוד שכל כך נכספים
להתקבל כמו שהננו ?
~ ♥ ~
ואני הייתי הופך ואומר בשמם של השואלים:
~ ♥ ~
למה ההשתדלות הנחרצת להסתיר
את מה שהננו,
בעוד שכל כך נכספים
להתקבל כמו שאיננו?
~ ♥ ~
לי נראה שהמתחזים והמתחפשים לא נגמרים...
כל רצונם להסתיר מה שהנם באמת.
השיקריות "אוכלת" כול חלקה טובה.
היא הפכה לבון טון.
צריך להתייפות ("שמה בפוך עיניה")
גם כדי להרשים ולמצור חן בעיני הפריץ בגולה למשל.
האמת כנראה ערומה, ויש להוסיף לה קישוטים.
ואיך יהיה ראש הממשלה ראשון בין שווים,
אם הבגד לא ירשים.
גם בצבא יש דרגה שקובעת ת'גישה.
אנחנו לא מספיק יפים , להופיע ערומים... אלי.
היי,
אני לא משתדלת להרשים במה שאינני.
אני מודעת לחסרונותי וחולשותי ומקבלת אותם באהבה.
אולי משום שעל-מנת שנתקבל כפי שהננו עלינו ליצור תחילה
מצג שווא של מה שימצא חן בעיניי המתבונן, ואחרי שיתחבר
אלינו יהיה לנו הרבה יותר קל להתנהג בטבעיות והוא, יהיה לו
הרבה יותר קל לקבל את זה...
כפי שנאמר: שלא לשמה באה לשמה...
אך זו הייתה תגובתי האינטואיטיבית, הדבר הראשון שעלה לי לראש...
ואין ספק ששאלה זו דורשת התעמקות פילוסופית בכדי לנסות
להסביר דרכו של עולם....
שיהי בוקר טוב (-: