(אזהרה: מאמר זה מכיל ספוילרים לסרטים הנסיכה והצפרדע, הזדמנות שניה ופרשס)

שלושה סרטים המוקרנים כעת בקולנוע בישראל, עוסקים במצבם של השחורים בארצות הברית. כל אחד מהם מתרחש בתקופה אחרת, שייך לז'אנר אחר ומציג גישה שונה לחלוטין להצגת קשייו של המיעוט המתוקשר ביותר בעולם המערבי.

אין הרבה דברים משותפים לפרשס, הנסיכה והצפרדע והזדמנות שניה. אחד דרמה מלנכולית דלת תקציב, השני סרט פנטזיה מוזיקלי מצויר מבית דיסני והשלישי סרט ספורט שמבוסס על סיפור אמיתי. הפרט היחיד שמחבר ביניהם, הוא שכולם מספרים על דמות אפרו-אמריקאית צעירה שהפערים החברתיים הפכו את חייה לכמעט בלתי אפשריים. כל הדמויות נמצאות בתחילת הסרט בשפל ומוסיפות להתדרדר עד כדי איבוד שליטה, בטרם יתחולל הנס שיחלץ אותם מאשפתות. לפחות בשניים מהמקרים.

הנסיכה והצפרדע הוא המרוחק ביותר מהמציאות. מיקומו בניו אורלינס של תחילת המאה ה-20 מסייע להתייחס לאמריקה של דיסני כארץ רחוקה, כזו שהכל יכול לקרות בה. טיאנה עובדת בשתי משרות, הן כמלצרית והן כמלצרית, במטרה להגשים חלום. היא מתפרנסת בדוחק וחוסכת כל סנט בתקוה לפתוח בעתיד מסעדה משלה, חלום אותו הוריש לה אביה. הסרט לא מציג הפרדה גזעית ברורה, אולם הוא מראה כיצד השחורים חיים בצריפים עלובים בחלק מרוחק של העיר, בעוד הלבנים העשירים חיים באחוזות ומגדלים את בנותיהם כנסיכות שמשיגות את כל מבוקשן, מלבד נסיך. טיאנה שומרת על קשר עם שרלוט הלבנה, אולם קשה לקרוא להן חברות. הקשרים החברתיים של טיאנה נדחקים הצידה בידי השתעבדותה לחלום והעבודה שתופסת את כל הזמן הפנוי שברשותה. שרלוט ואביה ביג דדי, פוגשים את טיאנה רק כאשר הם יורדים מדי פעם אל העם וכאשר הם שוכרים אותה לערוך קייטרינג לארוע בו יארחו נסיך אמיתי. לא ברור מה מוצאו של הנסיך נאווין האקזוטי, שהפיכתו לצפרדע מניעה את טיאנה לבחור בין חלום המסעדה לאהבה. נדמה שהוא מגיע מהמזרח הרחוק, אבל מעמדו הרם חוצה גבולות ופערים אתניים. שרלוט רוצה בו כי הוא נסיך, טיאנה לא רוצה בו, אבל מתאהבת בו לאחר שגם היא הופכת לצפרדע והשניים עוברים הרפתקאות בביצות המקיפות את העיר.

הזדמנות שניה מבוסס על סיפור אמיתי מלפני כמה שנים. מייקל אוהר היה נער שחור שנותר ללא בית. אמו מכורה לסמים ומשפחתו האומנת מתקשה להתמודד איתו. הוא מגיע לבית ספר שכל תלמידיו לבנים, לאחר שהמורה לספורט מרחם עליו ועל אחיו הלא ביולוגי. חרף הפוטנציאל בגופו העצום של מייקל, הנסיונות לשלבו בקבוצת הפוטבול של בית הספר כושלים, עד שמגיעה לי אן טואי. לי אן היא רפובליקנית עשירה, מכובדת ואשת משפחה מסורה שסיפורו של מייקל נוגע ללבה והיא מחליטה לתת לו בית ולדאוג להצלחתו הלימודית והספורטיבית. כמו כן, היא לבנה.

פרשס הוא הסרט המציאותי יותר באופיו. זה לא רק הצילום המגורען והאפל שמאפיין סרטים דלי תקציב. בפרשס אין קסם ואין אגדות. גיבורת הסרט היא נערה הסובלת מעודף משקל שנכנסה להריון בפעם השניה לאחר שנאנסה בידי אביה, מותקפת מילולית ופיזית בידי אמה ללא הרף ונאלצת לעזוב את בית הספר מאחר והיא לא מסוגלת אפילו לקרוא. ואז, המצב מתחיל להתדרדר. בניגוד לשני הסרטים האחרים במאמר זה, בפרשס אין התערבות של גורם חיצוני. היא נאבקת לאורך 109 דקות בכל צרה שיכולה לפקוד מישהי במצבה. אין לה כסף, אין לה אהבה, אין לה חברים, אין לה כישורים לעבודה, אין לה אמון בבני אדם ויש לה איידס. רק המפגש עם נערות אחרות בבית ספר מיוחד, הילדים שלה וחלום לא ממומש להיות כוכבת, בעצם מחזיקים אותה בחיים. קשה לקרוא לה אופטימית, כי הסרט עצמו לא נוקט עמדה בנושא. הוא מתרחש בניו יורק האלימה של שנות ה-80 ואין שום רמז מה קורה עם פרשס בעשרים ומשהו השנים שעברו מאז. היא דפוקה בתחילת הסרט והיא דפוקה לכל אורכו, עד לכתוביות הסיום. המצב שלה הוא ללא תקנה ושום עובד סוציאלי לא יעזור.

מעניין שדווקא דיסני הם אלה שמפנים אצבע מאשימה כלפי האוכלוסיה הלבנה העמידה. אמנם הנסיכה והצפרדע לא מתעמק בעניין הגזעים, אבל סוכני נדל"ן מציינים שעדיף שטיאנה לא תקנה את המבנה בו רצתה להקים מסעדה, בגלל הרקע שלה. לא מפרטים מה הרקע, אבל בהתחשב בכך שהיא האדם עם הכי הרבה מלנין בסצנה, די ברור שלא מתכוונים לאיכות המזון שהיא מגישה. זה גם הסרט היחיד בו המשפחה השחורה מוצגת כאוהבת ומקבלת לא פחות מהלבנה. פרשס והזדמנות שניה מציגים את המשפחה השחורה כגהנום. מי שנולד להורים כאלה, ודאי שיצא דפוק. ההתערבות של משפחת טואי הלבנה היא זו שמצילה את מייקל אוהר ונותנת לו חיים חדשים והעדרה של התערבות חיצונית בחייה של פרשס, מותיר אותם על כנם. למעשה, פרשס בכלל לא מנסה להסביר למה החיים שלה דפוקים. מי שרואה את הסרט אמור להבין לבד מדוע הדמות הראשית בו אינה בלונדינית. הרבה יותר הגיוני מבחינת הצופה המערבי לראות שחורים, בני עבדים ומהגרים עניים, לא מצליחים להתמודד עם דרישות החברה המודרנית. פעם עשו סרטים כאלה על איטלקים ואירים. היום, האיטלקים והאירים התקדמו בסולם החברתי והשאירו את האפרו-אמריקאים במרכז התמונה הלא מחמיאה.

הגישה של הזדמנות שניה להבדלים בין שחורים ולבנים, היא קיצונית במיוחד. יש שאפילו ימצאו את הסרט גזעני. להוציא את מייקל, אחיו וחוקרת קשוחה שבודקת האם אומץ רק כדי שיוכל לשחק באוניברסיטה שמשפחת טואי קשורה אליה, כל הדמויות השחורות בסרט מוצגות באור שלילי לחלוטין. גם שלוש הדמויות שהזכרתי, מופיעות כסמל לחברה שמשהו בה השתבש. בסרט הכי שמרני שהוליווד הפיקה בשנים האחרונות, הלבן העשיר הוא הגיבור שנושא עמו את כל התשובות לצרות העולם. השחור הוא בהכרח עני, בעל נטיה לאלימות ולהתמכר לסמים ובלי השגחה צמודה של נוצרי חיוור עור, נידון לחיים של סבל וחוסר יכולת להשתלב בחברה. הסרט לא מציג אפילו לרגע ביקורת על ההשתלטות המיידית של משפחת טואי על חייו של מייקל ואפילו מתייחס בחביבות לאיומיה של לי אן על חבורת פושעים שחורים, בכך שהיא חברה באיגוד הרובאים האמריקאי. הסרט, שכל כך מבקר את האלימות בחברה השחורה, למעשה עוצר לרגע כדי להראות שלעשירים מותר לאיים על העניים, כי זה הנשק היחיד שיכול לעזור נגדם. לפי הזדמנות שניה, הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לאדם שחור, הוא שיאומץ בידי אדם לבן שיוציא אותו מהג'ונגל וידריך אותו בהלכות העולם.

פרשס הולך לקיצוניות ההפוכה. בעולם שלו, אין בכלל עשירים. כלומר, ברור שהם קיימים, מעצם זה שקיימים גם עניים, אבל הם לא מופיעים על המסך ואין להם שום אזכור ישיר. פרשס מתבסס בביבים, כשהפרסום והבגדים היפים נותרים בגדר חלום בהקיץ. מי שמניעים את העולם הם האנשים הפשוטים שהבחירה היחידה בידיהם היא לקבל את המצב כמו שהוא, או לעבוד קשה כדי לצאת ממעגל העוני כנגד כל הסיכויים. אין חלוקה אתנית חלקה. משפחתה של פרשס אמנם שחורה, אבל היא פוגשת נערות לבנות והיספניות במצב דומה. שני זמרים שמופיעים בתפקידי משנה בסרט, לני קרביץ ומריה קארי, מפורסמים בין השאר במוצאם המעורב. יש לכך אפילו קריצה כאשר פרשס פונה לדמותה של קארי ומנסה להבין מאיזו עדה היא בכלל. כמו הזדמנות שניה, גם פרשס מפנה אצבע מאשימה לעבר המשפחה, אולם הוא אינו מציג את הרקע הגזעי כגורם מכריע. מייקל אוהר נדפק כי ההורים שלו שחורים ורק משפחה לבנה יכולה להושיעו. פרשס נדפקה כי ההורים שלה דפוקים עד עמקי נשמתם, אבל הסרט מראה שזה יכול לקרות בכל משפחה עניה, ללא הבדל דת או גזע. אצל פרשס, עוני הוא תוצאה של חוסר נכונות או יכולת להתקדם. בהזדמנות שניה, הוא תוצאה של גנים ועמדות פוליטיות.

ומה בנסיכה והצפרדע? דיסני לא ממש מסבירים את העוני, אבל ההזדהות המוחלטת עם טיאנה מאפשרת לקהל להרגיש שמדובר במצב לא הוגן. כאמור, זה הסרט היחיד שלמעשה מציג את הלבנים העשירים כמתנשאים ואדישים. הם מקבלים את טיאנה באהבה, אבל לא מנסים לסייע לה להגשים את חלומה ואפילו לא מתראים איתה מחוץ למסגרת מקצועית. כילדה, היא מגיעה לביתו של ביג דדי כמלוה של אמה התופרת וכמבוגרת, היא מוזמנת שוב כמסעידה. הנסיך נאווין הוא לא לי אן טואי. הוא לא מגיע משום מקום ומציל את טיאנה מאשפתות. נאווין מגיע לניו אורלינס למצוא כלה עשירה, מאחר והוריו נשלו אותו מסיבה לא ידועה. טיאנה היא זו שעושה את כל העבודה וחוסכת את הכסף הדרוש לפתיחת מסעדה. נאווין לא מספק לה דבר מלבד תמיכה. דיסני הולכים בדיוק באמצע הדרך בין פרשס והזדמנות שניה. הצלחה בחיים תלויה בהרבה עבודה קשה, אך היא בהחלט אפשרית. לא יבוא איזה מפרנס מהשמים שיאמץ את טיאנה ויפתור את כל בעיותיה, אבל היא לא תקועה במעגל העוני. זה שהיא שחורה בסביבה שמאמינה בהפרדה גזעית בתחבורה ציבורית, מציב אותה בנקודת פתיחה קשה יותר, אבל יש לה מספיק כריזמה ונחישות בכדי להגשים את חלומה ולזכות לכבוד מהעשירים. מעניין שהסרט שעלילתו הכי רחוקה מהמציאות, מספק את המסר הכי מתקבל על הדעת. לא כל חלום אפשר להגשים, אבל האפשרות בהחלט קיימת, גם אם מתחילים עם קלפים פחות טובים. העוני הוא לא מוחלט ולא מולד, הוא נקבע בידי מוסכמות חברתיות שיש לשנות.

נשאלת השאלה למה דווקא עכשיו התחילו שוב להתעסק במצבם של השחורים בארה"ב. נדמה היה שהנושא די ירד מסדר היום בשנים האחרונות והנה, השחורים מהגטו עושים קאמבק. ארוע אחד משמעותי שהתרחש באמריקה לאחרונה, הוא בחירתו של ברק אובמה לנשיאות. הפיכתו של אדם שחור לאיש החזק ביותר בעולם, בהחלט עשויה לעורר אי אלו תמורות ביחס לשחורים בתרבות הפופולרית. אלא שאובמה מכהן בתפקיד קצת יותר משנה והפקת סרט בדרך כלל לוקחת לפחות את פרק הזמן הזה, אם לא יותר. במיוחד סרט אנימציה, שיצירתו היא תהליך של כמה שנים. מה גם שפרשס כבר היה גמור והוצג במלואו בפסטיבל סאנדאנס עוד לפני שאובמה הושבע.

די ברור שבחירתו של אובמה היא לא מה שגרם לעסוק שוב בקשיי השחורים באמריקה. היותו נשיא בעל עמדות סוציאליסטיות יחסית, אולי הקפיץ את הנחישות של יוצרי הזדמנות שניה להלל, לשבח ולקלס את הקפיטליזם (משפחת טואי מאוד מתגאה בעושר שלה, שמגיע מהג'אנק פוד שהעניים קונים), אבל זה לא מסביר את העיסוק המחודש במעמד השחורים שכאמור, החל עוד לפני הבחירות. מה שכן, יכול להיות שהבחרותו של אובמה היא חלק מאותה מגמה. הראינוע נולד זמן קצר לאחר מלחמת האזרחים וביטול העבדות בארצות הברית. באותם ימים, תומכי העבדות הוכרו בידי הממשל ובעלי ההון כאנשים הרעים שיש להוקיע את דעותיהם. סרטים כמו "הגנרל" של באסטר קיטון, שהציגו את חיילי הדרום בצורה סימפתית, נמנעו לחלוטין מאזכור כל עניין העבדות. לעומת זאת, "הולדתה של אומה", שכיום מוערך בזכות תרומתו הטכנית והאמנותית, אך מוחרם בשל אופיו הגזעני, נחשב לגורם משפיע בעלייתו מחדש של הקו קלוקס קלן. ב"מר דידס הולך העירה", שנוצר כבר בעידן הסרט המדבר, מתלהב גארי קופר מההזדמנות לבקר בקברו של הנשיא יוליסס סימספסון גרנט, מי שכמפקד צבא האיחוד, הביא להכנעת צבא הקונפדרציה הדרומי והבטחת חרותם של כל בני המיעוטים בארצות הברית (חוץ מהיהודים, אותם רצה לגרש). ב-1939, יצא "חלף עם הרוח", שגיבוריו הם בעלי אחוזות מהדרום בזמן מלחמת האזרחים, אולם זהו אחד הסרטים האמריקאיים הראשונים שמציג אדם שחור בתפקיד משמעותי, שאינו כולל אונס או ציות עיוור. האטי מקדניאל זכתה באוסקר לשחקנית משנה על תפקידה כמשרתת שאינה מפחדת למתוח ביקורת על מעסיקיה ובני מעמדם. התפקיד נחשב לפורץ דרך באופן בו הוצגה בפני הקהל דמות אפרו-אמריקאית חזקה. מקדניאל עצמה, כמו שחורים אחרים, לא הורשתה לצפות בבכורת הסרט, או לשהות באותו מלון עם שאר השחקנים בזמן הבכורה.

אז בעשורים שאחרי ביטול העבדות, מובן שהיחס לנושא עוד היה מעורב. חלק חגגו את השחרור ואת גדולתה של ארה"ב כמדינה חופשית, בעוד אחרים תלו תקוות נוסטלגיות בהפרדה הגזעית. המצב נמשך, אם כי בדמות עוני והפרדה בין אזרחים חופשיים, גם לאורך שאר המאה. סטנלי קריימר הצמיד שחורים ולבנים, פעם כאחים לגורל ופעם כנאהבים, בסרטיו "הנועזים: ו"נחש מי בא לסעוד". קומיקאים כמו אדי מרפי וריצ'רד פריור עשו קריירה מהדגשה כיצד הממסד עדיין דופק את השחורים. גם לני בורס עסק בזאת, אבל הוא לא היה כוכב קולנוע. ככל שהזמן מתקדם, מילים כמו "כושי" ו"צבעוני" הפכו פוגעות ואף הוקצו לידי טאבו, לולא מספר במאים שהרגישו שהן פחות נוראיות כשהן נאמרות בידי אדם שחור. כמו שליהודים מותר לספר בדיחות שואה, אבל כל אדם אחר, יאלץ להתנצל במהדורת החדשות המרכזית. עדיין, מעניין מה קורה במאה שלנו. לפני עשור, הרעיון של נשיא שחור בבית הלבן, עוד נשמע כמו חזון אוטופי מרוחק. למעשה, האפשרות שדבר כזה יקרה החלה להראות מציאותית רק לאחר שאובמה החל לצבור תאוצה בבחירות המקדימות של המפלגה הדמוקרטית. כשהתברר שמועמד החמורים יהיה או אובמה, או הילרי רודהם-קלינטון, היה ברור שהעתיד כבר כאן. הרעיון שתמיד הופיע בסרטי מד"ב, בהם בעתיד יהיה המין האנושי פתוח לאפשרות של גבר לא חווריין, או אפילו אישה, בראש הפירמידה, הלך והתממש לנגד עינינו. ההיסטוריה חייבת זאת במיוחד לנשיא היוצא ג'ורג' בוש הבן, שהותיר רושם כל כך רע על הציבור האמריקאי, שכל מי שהדמוקרטים היו מציבים מול ממשיכו, היה כנראה מנצח.

אפשר ויש בכך שחרור מסוים עבור האפרו-אמריקאים. הם חשים שסוף כל סוף הושגה ההכרה הרשמית בהיותם אזרחים מן השורה, מה שכמובן פותח חלון הזדמנויות לכל שאר המיעוטים. התאוריה שלי היא שהחלון הזה נפתח כמה שנים לפני הבחירות, בזמן שלטון בוש, כאשר גבולות הגטו החלו להיסגר מחדש. המיעוטים, שכעת הכירו טוב יותר את כללי המשחק וידעו לדבר בשפת הרוב, מתורגלים מספיק בכדי לא לסגת לימי ההפרדה והעוני. בגלל זה, רק הזדמנות שניה, שמציג תמיכה בלתי מסויגת במפלגה הרפובליקנית, מרשה לעצמו להתיחס לשחורים כאשמים במצבם ולפטור את הלבנים והעשירים כמי שלפחות עושים משהו. אני חושב שהבחירה של אובמה לנשיא מהווה את נקודת המפנה בתהליך שמתרחש כבר זמן מה. זה לא חדש ששחורים הולכים ונעשים אזרחים מן השורה בארצות הברית, אבל אובמה שבר את הטאבו של ראש הפירמידה. לפניו, נשיאים שחורים התקיימו רק ביצירות מדע בדיוני, או ב"24", שהלכה בכוונה נגד הפרופיל המקובל. התרגלנו לראות גברים שחורים עומדים בראש תחנת משטרה, יחידה צבאית, אפילו משרד עורכי דין. עכשיו שיש אחד בשלטון, תקרת הזכוכית נראית סדוקה מתמיד. אובמה לא סתם נבחר לנשיאות, הוא היה האדם הנכון (ההפך מבוש) בזמן הנכון (סוף כהונתו של בוש, כמחויב בחוקה). במקביל לעלייתו, חלה גם עליה של הדיונים במצב השחורים באמריקה, כמשתקף בסרטים המוזכרים כאן.

סרט אחד הוא שיר הלל לתרבות השחורה בארצות הברית. סרט אחד הוא קינה למצבם של השחורים. סרט אחד הוא שיר הלל לנלחמים בקינה. לו היה הקולנוע קיים בזמן מלחמת האזרחים, היה הנסיכה והצפרדע משמש חומר תעמולה למתנגדי העבדות, בעוד הזדמנות שניה היה משמש את תומכיה. פרשס היה מנותק פוליטית ומודיע שבלי קשר לצד של הגבול בו נמצאים, מי שדפוק, דפוק ושום צבא לא יוכל לשנות זאת. אני לא יודע למה חזר העיסוק בפערים הגזעיים והכלכליים למסכים. אני יכול רק לשער שזה חלק מתהליך שמתרחש כבר שנים, אבל היינו צריכים מגדלור בדמות נשיא אפרו-אמריקאי כדי לדעת לאיזה כיוון בכלל להסתכל.