אני טרוד.
מידי ליל חמישי באים אלי שניים. חברים, אם אפשר לקרוא ככה לאנשים שרואים אותך נרדם להם מול העיניים וממשיכים בשלהם כאילו אתה כלום. הם באים לשלוש-ארבע שעות ואנחנו משוחחים בשקט ובתרבותיות על מה שהיה השבוע או לפני חמש עשרה שנה, ועל מה שיהיה בשבוע הבא. (אנחנו לא משוחחים על מה יהיה בעוד חמש עשרה שנה, כי אנחנו אנשים עם שתי רגליים על הקרקע (לפי שעה) ויש גבול להערכה העצמית שלנו). אבל עם כל הכבוד למילים, הסיבה האמיתית שאנחנו נפגשים בשבילה היא לשתות קצת. לא מים. המים נורא יקרים ואינם מצויים בשפע בארצנו, ואנחנו בהחלט אנשים בעלי מודעות לסביבה. אנחנו מקפידים על נוזלים שמהלו בהם את המים ברכיבים אחרים, מה שנקרא "מייצבי טעם וריח", וקצת אלכוהול. ככה אי אפשר להאשים אותנו בבזבוז של מים טהורים. נכון שהמודעות הסביבתית שלנו מיטשטשת ככל שמספר סיבובי הכוסות המתמלאות ומתרוקנות גדל, אבל עדיין.
בכל מקרה. אנחנו יושבים ושותים לאיטנו בכל יום חמישי כבר שנים אחדות. חוג שמחת המזל, אני קורא לזה. כששואלים אותי למה, אני משיב שאנחנו שותים בשביל לשכוח. נכון שזה קצת חתרני לרצות לשכוח במרחב שמשופע בכל כך הרבה מועדי זכרון, אבל בואו נגיד שאנחנו שוכחים כדי לפנות מקום לזכרונות חדשים, עתידיים.
מידי כמה שבועות, מתגבשת בקרבנו אגב שתייה עננה קלה של דאגה, שהולכת ומתקדרת ככל שאנו שותים יותר. שכן השתייה הזו שאנו מתנחמים בה, עליה להגיע ממקורות כלשהם. לא מקורות של המים כוונתי, אלא יזמים פרטיים. בעיקר כאלה שנוסעים לחו"ל ומוכנים לתווך בינינו לבין הג'נטלמן ההוא באולם הנוסעים היוצאים, שמוכן להחליף שטרות כסף או כל אמצעי תשלום אחר בבקבוקי משקה מסוגים שונים. בעצמנו כמעט ואיננו יוצאים מהארץ. טוב לנו כאן. ועל כן אנו נדרשים להשתדל אצל אנשים שעינם לא צרה בכך שאנו נותנים את עינינו שלנו בכוס, ושמוכנים להיגרר עם ליטר או שניים של נוזלים שייהפכו מאוחר יותר לנוזלי גוף. בדרך כלל זה עובד יופי. אבל לעיתים יש תקופות יובש. פתאום אף אחד לא נוסע לשום מקום, או שאיש איננו מוכן לסחוב למעננו. ואז, ככל שאנו מתקרבים לקו השחור התחתון, אנחנו נדאגים. מאוד.
אבל לא הייתי מטריד אתכם עם כל זה. בעצמי כבר למדתי לחיות עם גלי הדאגה האלה שבאים והולכים. אני מהזן המתמודד בכבוד. אלא שעל גלי הדאגה התקופתיים האלה מתיישבות דאגות נוספות בזמן האחרון.
דאגה חדשה שהצטרפה לסך דאגותיי בימים האחרונים היא שלא תאהבו אותי יותר. רגע, אל תקפצו. אני לא סתם באיזה התקף פארנויה. אני מהזן המנומק. אני חש ויודע שלאט לאט אנשים ייכנסו פחות ופחות לקרוא אותי. מישהו עוד יגיד, בוא נראה מה הנודניק רוצה שוב, וייכנס לרגע, אבל באופן כללי התנועה תיעצר כאן אצלי לגמרי. לא דרישות שלום, לא כוכבים. אני אשאר כאן לבד בחושך.
וחרדת נטישה זו על שום מה? זה בגלל הדאגה הבאה שהולכת ומשתלטת על ימי ולילותי - הפאשיזם.
"מה פאשיזם עכשיו?", תגידו. הנה, אמרתי לכם. כבר אני שומע תנועת כסאות חרישית וגרירת רגליים בשורות האחוריות.
פאשיזם בכל זאת, אני אומר לכם. זה העניין שלנו. היום, מחר, בעוד שבוע ובעוד חצי שנה.
הפאשיזם הולך להכות בנו כפי שלא הכה בנו דבר עד היום. לא בכולנו, זאת אומרת, רק במי שאיננו מסתדר לו יפה בתוך השורות. אם אתם בשורה, זקופים ונאים כפי שהפאשיזם מצפה מכם, הסירו דאגה מליבכם, אבל אם אתם נוטים מעט שמאלה, הבלורית שלכם מתבדרת נגד הכיוון, או שאתם מכחכחים בשעה שנאמני ההר ונאמני הבית מצפים מכם להקשבה מלאה - ב ע י י ה.
נכנסתי שלשום לאתר של "אם תרצו", אני לא אלנקק לכם אותו כאן, עם כל הכבוד, אתם יכולים לעשות זאת לבד. צמרמורת. ולא תגידו שהיה קר בחוץ. בשקט ובסולידיות, עומדים שם אנשים צעירים, מיטב בניו של מישהו מן הסתם, ומסבירים לכם את מה שכל אידיוט יודע לבד - בכל מקום על כדור הארץ כבר רדפו יהודים, עכשיו תורנו. נהיה עם ככל העמים, גוי עצום ורב - ורודף יהודים.
בשקט ובסדר מופתי, ובאופן מנומק ביותר. כי הרי תמיד יש הסבר לכל דבר. גם לקוצר הרוח הגדול ביותר. גם לסלידה, גם לחוסר הסובלנות.
צמרמורת, או שאולי ממש נגעלתי, או שנחרדתי. אני לא כל כך יודע למקד את התחושה שלי, אבל זה לא נעים.
אלים. הכל מאוד אלים. ולא נעים.
את זה העתקתי מתוך איזה לינק שהיה שם בדף הבית:
"האנטיגוניזם החברתי בו מתנהגות תנועות השמאל מעיד על קטנוניות של התנועות כלפי העם והממשל בישראל, דבר זה פוגע משמעותית בהלך הרוח בחברה הישראלית; מחריב את ערך הלאומיות ותחושת השייכות בקרב הרחוב הישראלי. אך יחד עם זאת תנועות השמאל יודעות לנצל את חוקיה ואת עקרונותיה של הדמוקרטיה למען מטרותיהם, דבר אשר מקשה עוד יותר את ההתמודדות מול תנועות אלו. אני חושב ומשער שהישועה לה תומכי תנועות הימין מצפים לראות תבוא כאשר גורמים רבים יותר יבקרו את תנועות השמאל (כמו הקרן החדשה לישראל , מחסום וואטש, בצלם, אדם ודין). אני סבור ומאמין שברגע שביקורת קפדנית יותר תתחיל להתנהל מול תנועות אלה וודאי וודאי שנמצא מספר דברים אשר לא חוקיים בעליל במדינתינו. אולי משם תבוא הישועה והגייס החמישי השוכן במולדתינו יעצר (בנתיים נדמה שהוא מתפשט מהר יותר מסרטן)."
איך אמר אלכסנדר פן, "היה רע לתפארת"? יהיה הרבה יותר גרוע.
---
בתחילת השבוע התחלתי לחפש אחר הגדרות מילוניות לכל מיני ערכי יסוד של חברה. סתם אינטואיציה. הוצאתי מזה סדרה של פוסטרים שעדיין לא ברור לי מה אעשה איתה. זה הראשון. תראו כמה זה תרבותי - החופש מפחד.
ביום שלישי, לעומת זאת, נפתחה באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע תערוכה שנקראת "הזקן", על הדימוי של בן גוריון באמנות המקומית. יש שם שתי עבודות שלי, זו גם מופיעה בקטלוג. וזה ציטוט מתוך מה שכתבה האוצרת: "…(האמן) מתבונן בדוד בן גוריון בתוגה, מבטא את תחושות ההחמצה והתבוסה של המנהיג שחלם והגשים - חלקית - את הפרחת השממה… …עבודותיו של הלוי, בצבעוניות מלנכולית, משקפות בדידות של מנהיג ובדידות של עם, המנסים ללכת בין הטיפות בהכרעות הרות גורל ולעתים נדמה כי עייפו מהמירוץ אחר חלום בלתי מושג".
תאמינו לי, לא ידעתי שיש בי כל כך הרבה.
שבת שלום, נו.
|
נערת ליווי
בתגובה על לזכר צ'ט המנוח
Shulamit Near
בתגובה על מגיע לו שיכתבו עליו שיר
lexis
בתגובה על העתיד כבר כאן
גלית א'
בתגובה על חולדאי פינת לפיד
לא מתנגדת
בתגובה על כזו טרגדיה
תגובות (38)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
לא חולקת איתך את משנתך הפוליטית.
פעמים רבות, חלקים (מסוימים) מהשמאל הישראלי
התנהלו לטעמי באופן שנראה מתאים לאויב
וזה לא בא לי טוב. בכלל.
הזכות לחופש ביטוי מעוגנת בחוק ומאוזנת על ידו
בעיקר בפסיקה. פעמים רבות ניתן יותר חופש לביטוי שמאלני
מאשר לימני בתוך "האיזון" הזה.
ועדיין, מה שבעיקר לא בא לי טוב - זו שנאה.
ולא משנה מאיזה צד לאיזה צד היא נעה.
ויותר מהכל, אני נכנסת לקרוא אותך, ולככב...
[על אף שלו הייתי מביעה את דעתי בחופשיות מלאה
הייתי נקטלת ומותקפת כאן (כמו שקרה באחד מהפוסטים הקודמים שלך)]
כי:
1. אתה מעניין.
2. ההומור שלך עושה לי לחייך.
3. הכתיבה שלך היא אליפות. פשוט מעולה.
אתה יכול לבנות על זה שאני לא אפסיק להגיע הנה :))
***
לא נודניק
הסרט שנקרא בעברית "שיחות מלוכלכות", או בשמו המקורי באנגלית "The Decline of the American Empire" של הבמאי הקנדי דניס ארקאן, מבוסס על התימה הזו בדיוק.
אוייש לאפטופ מזוין חסר סבלנות, מעיף לי מילים בלי לשאול אם סיימתי..
טוב, ממשיכה -
..אז לא, טרדות זה לא משהו שמניע אנשים לפעולה, הן יושבות אי-שם באחורי השכל ואולי אולי מדגדגות את קצה האף לכדי אפצ'י.
לא, יש לנו מנטליות אינפנטילית כזאת, שרק אם נחוש מאוימים, אולי אז החרדה תחלחל ואולי רק אז נתחיל לחשוב על לפעול כדי לחיות
אבל לא בטוח שממש נגיע לידי פעולה, תלוי במאמץ הנדרש..
ונזכרתי בזה -
שלושה עמדו מול שבריו של שלם -
חכם, שוטה וחולם.
אמר החכם:
הן בדרך ישר אני בא -
מעולם לא רוחם אל עולם לא נוחם
וידע לבי מה ניבא.
אמר השוטה:
השלם עומד על כנו.
רק נדמה לי שהוא נשבר.
רק משום שאני שוטה
לא אוכל לתקנו.
ובכה החולם ביודעו:
הלא שבר עם שבר
לא יחובר.
וכל שבר היה בידו
לשלם -
וחזר ונשבר. (לאה גולדברג)
אני לא טרודה. אותי זה כבר ממש מעצבן.
מצדשני אמר מישהו (אולי רב נחמן..?) -
לבל ייפול האדם בדעתו מחמת ריבוי הפגמים והקלקולים שקלקל על ידי מעשיו - 'אם אתה מאמין שיכולין לקלקל - תאמין שיכולין לתקן'.
שבועטוב.
סליחה שאני מתטרחנת אבל גיבון כתב את "שקיעתה ונפילתה של האימפריה הרומית" (Decline and Fall)
.
טוב שתיקנת, לא הסתדר לי בדמיון אפילו שאתה חרד ומבוהל.
זה יפה שדי לך להיות 'טרוד' כדי לפעול, אצל רוב האנשים טרדות זה עניין יומיומי שלא ממש מניע אותם לדבר
רוצה לומר שאילו הייתי מתקשר היית אומרת לי את כל זה באוזן??
והטלפון היה מתחמם ומטגן לי את המוח? וכל ההבטחות המאיימות האלה על זה שעוד יתברר שהסלולרים האלה יותר מסוכנים מסיגריות?
מזל שלא צילצלתי.
מה עכשיו כל הזכויות-אקסטרה האלה? תיכף תציעי לי גם את הזכות לרדוף אחרי האושר (שזה, אגב, יגידו לך כל מיני מתנחלים לא חוקיים, מקביל לגמרי לזכות לרדוף אחר ילד פלסטיני על הגבעות. כשאתה תופס אותו, אתה נהיה מה-זה-מאושר).
את אומרת "הפוסטר הזה עם הידיים המושטות אל-על" ואנשים עוד יחשבו שאני צילמתי את הילד ההוא בגטו ורשה. עכשיו כולם מתעוררים ורואים שגם אני בעצם טיפוס ממלכתי, והדבר ייאלץ אותי לשפוך אור על הספור האמיתי שמאחורי הפוסט, וחבל.
טוב אני אצלצל, מה עברו, 96 שעות מרגע שהבטחתי? אפשר לחשוב.
זה רק לתקן את כל מי שהשתמשו במילה "חרדה" -
אני לא חרד ואינני מאויים, אני טרוד, כמו שכתבתי בהתחלה
אני חושב שכולם היו צריכים להיות מעט יותר עירניים וקולניים. מעט יותר לעמוד על שלהם במקום לשבת ולספוק כפיים.
אני גם חושב שזה יקרה, ואני אמנם לא רוצה להשתמש בביטוי מעט מדי ומאוחר מדי, אבל זה ברור שצריך להיות רע יותר כדי להניע אנשים לפעולה. צריך שלא תישאר ברירה אחרת.
וזה רק מצער שאנשים לא רואים שלב מוקדם יותר בתור חוסר הברירה.
ואני ממליץ על "סיפור של גרמני" מאת סבסטיאן הפנר.
לא כל כך בגלל שאני חושב שיש מקום להדביק את הדברים. אין ואי אפשר לחבר בין הטוטאליות של הרעיון, ההתכוונות והמעשה ההם להתגלגלות השלומיאלית והאקראית שלנו. אבל נקודת מבטו של היחיד כנגד המערכת החברתית מדינית בה הוא חישעולה בספר ההוא היא מעוררת השראה.
הביטויים האלה, "שפיות המרכז המתון" ו"להציל את המדינה", מפחידים אותי.
לא יודעת איך השתרבבה שמה ס'.
גיבון, לא גיבסון.
"בסופו של דבר, יותר משרצו את החופש, רצו ביטחון וחיים נוחים. והם איבדו את הכל, את הביטחון את הנוחות ואת החופש. ברגע שהחופש שרצו הפך להיות חופש מאחריות, האתונאים חדלו מלהיות חופשיים."
בחיי, קלטתי את הפוסטר הזה בנתב"ג האחרון שלי, וחשבתי: לא ידעתי ש-להב כזה ממלכתי. תודה, לקסתי, שסיפקת את ההסבר האמיתי.
בענין הפאשיזם - יש מה לעשות. וכל ששת קוראיך הנאמנים כבר קולטים את זה.
סבתא שלי היתה אומרת:
"אם אין לך דאגה, תמצאי"
אם זה מה שעושה לך האלכוהול (דכדוך? פסימיזם?) אולי כדאי להפסיק עם זה.
וברצינות, הבועה שלנו כאן כבר לא מחזיקה מעמד, כנראה. יהיה רע לתפארת, כנראה.
חשוב להמשיך ולשתות לעיתים קרובות..זה בהחלט מקל..
אויש, אני מגיעה לפוסט שלך אחרי שתי כוסות של בירה עם דובדבנים (8%, לכרישים). ובכל זאת, הצלחתי לקרוא עד הסוף, כולל הלינק לבן גוריון (ענק! כלומר... למרות קומתו). אני מנסה לרכז את התאים האובדים כדי לכתוב לך תגובה הולמת, ויוק. אבוד. אנא סלח לי.
מה שכן, בשבוע הבא אני בחו"ל. נו מה להביא לך? ואיך בכלל אזכור שהבטחתי לך בקבוק?
חבוב, כל הנהי והפהי הזה גורם לי מייד לפרוץ במלל שהיה ודאי נחסך לך אילו היית מ-ת-ק-ש-ר אבל אתה - לחברים השתיינים שלך יש לך זמן אבל לצלצול קטן, זה לא! אז אתה לא מותיר לי ברירה אלא לשפוך פה הכל, ואין לך אלא להלין על עצמך.
אם כן.
החירויות של רוזוולט הן רק קצה המזלג, ואופייניות מן הסתם לתקופה של פוסט-טראומת מלחמת העולם והדיקטטורות. במדינה מתוקנת סופרים קצת יותר חירויות פרט, כמו למשל הזכות לחיים... הזכות לשוויון... שלא לדבר על הזכות לחינוך, לבריאות... אלמנטרי, לא? אבל אז, אחרי המלחמה ההיא, באמת דיברו על החירויות הבסיסיות שאסור למדינה להגביל ועוד לפני מה שחובה עליה לאפשר, ועדיין, שים לב, החירות הראשונה במעלה היא של חופש הביטוי שבוודאי כולל בתוכו את החופש לקשקש.
אז יושבת לה חבורת פשיסטים ומנפקת אתר פשיסטי (הלכתי לבדוק: לך תסמוך על תנועה חסרת עורך-לשוני, שכבר במשפט השני "חורטת על דגלה", במקום "לחרות" עליו, ואח"כ הם מתלוננים ש*אנחנו* מבזים את הדגל??), ועושה קמפיינים הזויים ומופרכים נגד הקרן החדשה לישראל, נו שויין. מתי בפעם האחרונה ראית שמאלנים יוצאים להפגין בכזו התלהבות? הם מאחדים אותנו!
אשר לחרדת הנטישה שלך, בחיאת זומזום. אפילו כשבורחים מפה, בקטנה, נניח דרך נתב"ג, אפילו שם אי אפשר להתחמק ממך, עם הפוסטר הזה עם הידיים המושטות אל-על. רק עכשיו אני מבינה שהן בעצם מנפנפות לנוסע המתמיד: "עשה טובה תביא איזה וויסקי כשאתה חוזר".
ועם זאת, אם כל אלה גורמים לך לנפק סדרה חדשה, איזו תערוכת "רציתם- קיבלתם", אז בכלל שיחקנו אותה.
רואה, אמרתי לך שהיית צריך להתקשר
62 שנה ועדיין אותה שירה
ימין ושמאל
רק חול וחול
עצוב נכון ורע לתפארת מדינת ישראל
(יש בכלל מי שמבדיל עדיין
בין המושגים
מדינת ישראל וארץ ישראל?)
קיבלת כוכב לפוסטר. 24.
שבת שלום.
לא, חלילה... אתה עם הטובים אתה; אז איך תשאר לבד בחושך וללא ד"ש וכוכבים (?)
אז בינתיים, ד"ש וכוכב (עד שאתפנה מלשחוק את אצבעותי בדיון אחר..... {נכון שאתה מחכה בקוצר רוח?(-:)})
איזה דכדוך קיומי
עמותת "אם תרצו" מבעיתה אותי.
ואני ממליצה לקרוא את הספר "האחים הימלר", שנכתב ע"י קטרין הימלר- נכדתו של אחיו הצעיר של היינריך- ארנסט הימלר.
התהוות הפאשיזם נעשית מובנת ומוחשית יותר אחריו.
לפעמים זה ממש מבאס שאי אפשר פשוט להדחיק.
הבת שלי שמעה איפושהו שהרצל בכלל אמר: "אם תרצו - אין. זו אגדה."
אולי.
אם הם באמת יחקרו לעומק, כשאיפת ההוא שציטטת, הם עוד יגלו שארגוני השמאל האלה, בסתר-בסתר חוטפים ילדי מתנחלים תמים ורכים ומבריחים אותם לתוך הקו הירוק כדי לבשל בדמם מיני מטעמים משוקצים. מוכרחים לשדרג את אמצעי ההסוואה והמיגון. הם עוד עלולים לתפוס אותנו בצאתנו להרעיל בארות באישון לילה.
שנאמר: אם תרצו...
לא על כנפי נשרים
הוא בא, אם הוא בא,
ולא שאגת אריות
היא בשורת כניסתו.
בסתר זוחל הוא כרמש,
מגיח לפתע בשעת תרדמה
מחשכת הפינות הזנוחות,
הנגד אדם – הפאשיזם.
אריה (לוין) דקר. 1975. שירים. תל אביב, שחר.
זה מה שעבר לי בראש כשראיתי לפני שבוע בערך <או כמה שזה לא היה> את טקס הדלקת המשואות, שכבר איזה ארבעים שנה אני לא מפספסת.
זו השנה, אני אזכור בארבעים השנים הבאות, שבה התקיים שוויון והייתה זהות, בין ממלכתיות לפשיזם.
זה מפחיד.
בגאווה מסוימת אני יכולה היום לפחות להגיד, שמשהו בעשייה שלי מכוון נגד זה, לוקח לכיוון הפוך.
אנד מיי דה בסט כיוון ווין...
שבת שלום, כן.
לקחתי ציטוט ממה שכתבתי אמש בתגובה לפוסט של שרון.
'ואללה קשה לי כבר להאמין ישכול לקום גוף שיביא לשינוי. בינתיים השינויים נעים רק אל הכיוון השלילי וכל כך צר לי לראות את זה. המון שנאה כוחניות ורצון של אנשים ללכת למקום אחר... זה בעיקר מה שראיתי וזה היה קשה.
פעם, כשהייתי בת שש עשרה הייתי ראשונה במפגינים מול הכנסת אחר כך מול הבית של אריק בסאברה ושתילה.
אני פסימית.
אבל בכל מקרה, כל הכבוד לאלו שלא התעייפו. כבר קרו ניסים.'
יאללה לשתות משהו.
ברוטוס: אם רק תזמין, נבוא, נביא בקבוק
נטוס: יהיה רע לתפארת
..
* אלכסנדר פן תעיר
השבוע, ממרפסת המלון שלי באילת, בהיתי לא מעט זמן בנוף. הסתכלתי מעבר לים, על עקבה ודגל הענק שלה שמתנופף מעל עמוד בטון רם.
שרידי יום העצמאות עדיין נראו קרוב יותר אליי. דגלי ישראל מרוטים הזיעו בחום שכבר שורר בשם.
וחשבתי על הניכור שלי מהמקום הזה. או אולי בעצם נכון יותר להגיד: ניכור ממה שנהיינו, ממי שבחרנו להוביל אותנו, להנהיג.
אולי קוראים לזה בדידות.
היה פה חלום. גם של בן גוריון. אני מניחה גם של אחרים.
בטח היו כאלה שהאמינו שאנחנו נהיה מופת חברתי.
בטח היו רבים שחשבו והאמינו שנהיה באמת דמוקרטיה.
שנהיה תשובה הומנית.
הם בטח עוד קיימים.
הם בטח מרגישים בדידות.
לא של עם. של פרטים שאיבדו קשר עם החלום ההוא.
אני כותבת וקולטת את גם את הקורבנות שיש בדברים שלי.
אולי כי זה גדול עליי לשנות. אני יכולה רק בקטן.
ככה זה בבדידות. בודדים לא יכולים לבד.
זה הכי מפחיד אותי.
טוב, אז גם הפאשיזם מפחיד אותי.
וגם השורה שמשורה ישחרר רק המוות.
שבת שלום.
אגב שתייה, עננים נסגרים ונפתחים כמו ארנק של גברת.
עת ארוכה לנו לדעת, ועת ארוכה עוד יותר להעביר את השתיקה מאיתנו הלאה.
אט אט היא תעזוב אותי, כדרך שעוזבים את מתקני המשחקים בגן,
אט אט, עוד מילה, עוד שורה, נלווה אותך הלאה,
אל תחרד.
כן זה קורה פה בשקט בשקט,אפלית תלמידים על רקע מוצאם ,אפליית ילדי גן על שום צבע עורם ,תעמולה והתלהמות מול כל מי או מה שמייצג שלטון חוק,משטרה וחוק.ןתכנים כמו אלו שנפרשים אפילו על שלטי חוצות .. ואין פוצה פה מצפצף (ואני מודה שגם לי נשבר...)ואז נתעורר בוקר אחד .ולא נבין מאיפה זה צמח.
תודה שהזכרת לי ...
מזדהה עם החרדה והאימה.
וכל הגחמות הפשיסטיות האלה מהר מאד מקבלות ביטוי בחוקים שמוצעים כאן, ולא ירחק היום שגם יתקבלו.
וסחתיין על כישרון הכתיבה ועל חוש ההומור. אתי.