אני טרוד.

מידי ליל חמישי באים אלי שניים. חברים, אם אפשר לקרוא ככה לאנשים שרואים אותך נרדם להם מול העיניים וממשיכים בשלהם כאילו אתה כלום. הם באים לשלוש-ארבע שעות ואנחנו משוחחים בשקט ובתרבותיות על מה שהיה השבוע או לפני חמש עשרה שנה, ועל מה שיהיה בשבוע הבא. (אנחנו לא משוחחים על מה יהיה בעוד חמש עשרה שנה, כי אנחנו אנשים עם שתי רגליים על הקרקע (לפי שעה) ויש גבול להערכה העצמית שלנו). אבל עם כל הכבוד למילים, הסיבה האמיתית שאנחנו נפגשים בשבילה היא לשתות קצת.

לא מים. המים נורא יקרים ואינם מצויים בשפע בארצנו, ואנחנו בהחלט אנשים בעלי מודעות לסביבה. אנחנו מקפידים על נוזלים שמהלו בהם את המים ברכיבים אחרים, מה שנקרא "מייצבי טעם וריח", וקצת אלכוהול. ככה אי אפשר להאשים אותנו בבזבוז של מים טהורים. נכון שהמודעות הסביבתית שלנו מיטשטשת ככל שמספר סיבובי הכוסות המתמלאות ומתרוקנות גדל, אבל עדיין.
בכל מקרה. אנחנו יושבים ושותים לאיטנו בכל יום חמישי כבר שנים אחדות. חוג שמחת המזל, אני קורא לזה. כששואלים אותי למה, אני משיב שאנחנו שותים בשביל לשכוח. נכון שזה קצת חתרני לרצות לשכוח במרחב שמשופע בכל כך הרבה מועדי זכרון, אבל בואו נגיד שאנחנו שוכחים כדי לפנות מקום לזכרונות חדשים, עתידיים.

מידי כמה שבועות, מתגבשת בקרבנו אגב שתייה עננה קלה של דאגה, שהולכת ומתקדרת ככל שאנו שותים יותר. שכן השתייה הזו שאנו מתנחמים בה, עליה להגיע ממקורות כלשהם. לא מקורות של המים כוונתי, אלא יזמים פרטיים. בעיקר כאלה שנוסעים לחו"ל ומוכנים לתווך בינינו לבין הג'נטלמן ההוא באולם הנוסעים היוצאים, שמוכן להחליף שטרות כסף או כל אמצעי תשלום אחר בבקבוקי משקה מסוגים שונים. בעצמנו כמעט ואיננו יוצאים מהארץ. טוב לנו כאן. ועל כן אנו נדרשים להשתדל אצל אנשים שעינם לא צרה בכך שאנו נותנים את עינינו שלנו בכוס, ושמוכנים להיגרר עם ליטר או שניים של נוזלים שייהפכו מאוחר יותר לנוזלי גוף. בדרך כלל זה עובד יופי. אבל לעיתים יש תקופות יובש. פתאום אף אחד לא נוסע לשום מקום, או שאיש איננו מוכן לסחוב למעננו. ואז, ככל שאנו מתקרבים לקו השחור התחתון, אנחנו נדאגים. מאוד.

אבל לא הייתי מטריד אתכם עם כל זה. בעצמי כבר למדתי לחיות עם גלי הדאגה האלה שבאים והולכים. אני מהזן המתמודד בכבוד. אלא שעל גלי הדאגה התקופתיים האלה מתיישבות דאגות נוספות בזמן האחרון.

דאגה חדשה שהצטרפה לסך דאגותיי בימים האחרונים היא שלא תאהבו אותי יותר. רגע, אל תקפצו. אני לא סתם באיזה התקף פארנויה. אני מהזן המנומק. אני חש ויודע שלאט לאט אנשים ייכנסו פחות ופחות לקרוא אותי. מישהו עוד יגיד, בוא נראה מה הנודניק רוצה שוב, וייכנס לרגע, אבל באופן כללי התנועה תיעצר כאן אצלי לגמרי. לא דרישות שלום, לא כוכבים. אני אשאר כאן לבד בחושך. 

וחרדת נטישה זו על שום מה? זה בגלל הדאגה הבאה שהולכת ומשתלטת על ימי ולילותי - הפאשיזם.
"מה פאשיזם עכשיו?", תגידו. הנה, אמרתי לכם. כבר אני שומע תנועת כסאות חרישית וגרירת רגליים בשורות האחוריות.
פאשיזם בכל זאת, אני אומר לכם. זה העניין שלנו. היום, מחר, בעוד שבוע ובעוד חצי שנה.

הפאשיזם הולך להכות בנו כפי שלא הכה בנו דבר עד היום. לא בכולנו, זאת אומרת, רק במי שאיננו מסתדר לו יפה בתוך השורות. אם אתם בשורה, זקופים ונאים כפי שהפאשיזם מצפה מכם, הסירו דאגה מליבכם, אבל אם אתם נוטים מעט שמאלה, הבלורית שלכם מתבדרת נגד הכיוון, או שאתם מכחכחים בשעה שנאמני ההר ונאמני הבית מצפים מכם להקשבה מלאה - ב ע י י ה.

נכנסתי שלשום לאתר של "אם תרצו", אני לא אלנקק לכם אותו כאן, עם כל הכבוד, אתם יכולים לעשות זאת לבד. צמרמורת. ולא תגידו שהיה קר בחוץ. בשקט ובסולידיות, עומדים שם אנשים צעירים, מיטב בניו של מישהו מן הסתם, ומסבירים לכם את מה שכל אידיוט יודע לבד - בכל מקום על כדור הארץ כבר רדפו יהודים, עכשיו תורנו. נהיה עם ככל העמים, גוי עצום ורב - ורודף יהודים.
בשקט ובסדר מופתי, ובאופן מנומק ביותר. כי הרי תמיד יש הסבר לכל דבר. גם לקוצר הרוח הגדול ביותר. גם לסלידה, גם לחוסר הסובלנות.
צמרמורת, או שאולי ממש נגעלתי, או שנחרדתי. אני לא כל כך יודע למקד את התחושה שלי, אבל זה לא נעים.
אלים. הכל מאוד אלים. ולא נעים.

את זה העתקתי מתוך איזה לינק שהיה שם בדף הבית:
"האנטיגוניזם החברתי בו מתנהגות  תנועות השמאל מעיד על קטנוניות של התנועות כלפי העם והממשל בישראל, דבר זה פוגע משמעותית בהלך הרוח בחברה הישראלית; מחריב את ערך הלאומיות ותחושת השייכות בקרב הרחוב הישראלי. אך יחד עם זאת תנועות השמאל יודעות לנצל את חוקיה ואת עקרונותיה של הדמוקרטיה למען מטרותיהם, דבר אשר מקשה עוד יותר את ההתמודדות מול תנועות אלו. אני חושב ומשער שהישועה לה תומכי תנועות הימין מצפים לראות תבוא כאשר גורמים רבים יותר יבקרו את תנועות השמאל (כמו הקרן החדשה לישראל , מחסום וואטש, בצלם, אדם ודין). אני סבור ומאמין שברגע שביקורת קפדנית יותר תתחיל להתנהל מול תנועות אלה וודאי וודאי שנמצא מספר דברים אשר לא חוקיים בעליל במדינתינו. אולי משם תבוא הישועה והגייס החמישי השוכן במולדתינו יעצר (בנתיים נדמה שהוא מתפשט מהר יותר מסרטן)."

איך אמר אלכסנדר פן, "היה רע לתפארת"? יהיה הרבה יותר גרוע.

‫---‬

בתחילת השבוע התחלתי לחפש אחר הגדרות מילוניות לכל מיני ערכי יסוד של חברה. סתם אינטואיציה. הוצאתי מזה סדרה של פוסטרים שעדיין לא ברור לי מה אעשה איתה. זה הראשון. תראו כמה זה תרבותי - החופש מפחד.

ביום שלישי, לעומת זאת, נפתחה באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע תערוכה שנקראת "הזקן", על הדימוי של בן גוריון באמנות המקומית. יש שם שתי עבודות שלי, זו גם מופיעה בקטלוג. וזה ציטוט מתוך מה שכתבה האוצרת: "…(האמן) מתבונן בדוד בן גוריון בתוגה, מבטא את תחושות ההחמצה והתבוסה של המנהיג שחלם והגשים - חלקית - את הפרחת השממה… …עבודותיו של הלוי, בצבעוניות מלנכולית, משקפות בדידות של מנהיג ובדידות של עם, המנסים ללכת בין הטיפות בהכרעות הרות גורל ולעתים נדמה כי עייפו מהמירוץ אחר חלום בלתי מושג".
תאמינו לי, לא ידעתי שיש בי כל כך הרבה.

שבת שלום, נו.