ספר לי עליה, על השושנה הזו שפגשת בה.
בחג האביב האחרון, לאחר תקופת ניתוק ארוכה, נפגשנו שוב לכמה ימים של חסד, כמה ימים של טיולים, כמו פעם, בין מרחבי שדות והרים.
ובמקומות רבים כל כך היינו, אבל היא אף פעם לא טיילה במקומות הללו,כמו שכולם נוהגים לטייל, היא תמיד הרגישה אותם, חיה אותם. אם זה מבצר צלבני עתיק, על מצוקי כורכר מעל הים הגדול, או שרידים חרבים מתקופות קדומות הנשקפים לעבר עמק ירוק ורחב ידיים, אם זה בסמטאותיה של עיר עתיקה וקדושה, כשירח מלא עולה וזורח מעבר להרים שסביבה, או סמוך למנזר שתקנים יפהפה, כאשר פעמוניו מצלצלים בקול ענוג וחרישי, השמש עושה דרכה אל אופק הגבעות שבמרחק והרוח מלטפת חרישית את עצי הזית הקרובים. ואם זה על סלעיו של הר גבוה, השקט שולט בכל והעננים נוגעים מעלינו ומלטפים אותנו, ורק תפילת המואזין הנוגה מתחתית העמק חודרת אליהם ואל כל ההרים שמסביב, ותיכף יצטרפו אליו וישמעו להם התנים, שליטיו של הלילה והאדמה וההרים כולם, או בין עציו הדוממים והירוקים של יער מחריש, בתוך אחו שופע בפרחים צבעוניים, הניצב על צוק מסולע ומשקיף אל היערות שמסביב, וממעל מרחף לו עיט אצילי, דומם כמו העצים עצמם, שאולי בא להיפרד מיער אחר, לא הרחק משם, שעציו נשרפו ועלו בלהבות בדיוק יום קודם לכן, אודים עשנים עדיין מתמרים מאדמתו הלוהטת.
וכך טיילנו גם הפעם, כמו פעם, כאילו דבר לא השתנה, כאילו ולא שוב עזבה, כאילו ולא פגעה שוב בקוציה, כאילו והדקירה היתה כלא היתה...
דווקא היא היתה זו שרצתה הפעם, מתעוררת מחודשים רבים של קיפאון, של קיבעון, אולי אפילו סוג מסוים של דיכאון, שהיה מאפיין אותה בעבר, מבקשת הפעם לצאת אל האוויר, לגמוע מרחקים, מתקשרת אליי מדי יום ביומו כדי שאבוא כמה שיותר מהר, לנסוע ביחד אל כל המקומות הישנים, וגם כאלו חדשים, שבהם מעולם לא היינו, למרות כל השנים...
יום אחד מטיילים בסימטאות העיר העתיקה, והיא מתמקחת עם המוכרים כמו שרק היא יודעת, באותה חינניות וכישרון המאפיינים אותה, והמוכר הערבי המבוגר אומר לי בעודו צוחק- כמה גמלים אתה רוצה בשבילה?
ויום אחר במנזר של שתיקה. תמיד עברנו שם, לאורך השנים, אך אף פעם לא נכנסנו. והפעם אנו בפנים, יושבים באולם הקריר, והשקט המוחלט עוטף אותנו בעוצמה שלא ניתן לתארה במילים. וזוג יושב לידנו ומתלחש ללא הרף, עד כי אחד מאנשי המקום נאלץ להעיר, ומשפחה נכנסת כדי להציץ ומרעישה עולמות תוך כדי. אך השקט השורר מסביב נותר איתן, שום צעקה, או לחש לא יוכלו לו.
וביום נוסף עושים דרכנו במעלה ההר הבולט בכיפתו ונבדל משאר חבריו, בקצה העמק רחב הידיים, אותו ראינו יום קודם לכן מרחוק אך לא הספקנו להגיע, ושם למעלה, גבוה מעל המרחבים הירוקים,קרוב אל השמיים, בערבו של יום, פוסעים על השביל המוביל אל המבנים העתיקים, המקודשים, ורוח קרירה נושבת והחום הכבד מתפוגג ונעלם, וזוג מחובק ניגש אל החומה ומביט אל המרחב הנפרש תחתיו, והיא יושבת ליד קיר האבן, מתבודדת עם עצמה, והדרך לכאן היתה ארוכה ומפותלת, וכעת מתחיל המסע חזרה.
|
תגובות (7)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
איידהו, כתיבה מקסימה. עוטפת בשתיקות ובקרירות ובריחוק ובקרבה.
כמו ניסיון להכיל מרחבים...
תודה לך, נירה!
גם אני קיוויתי כי ניתן יהיה לחדש אך ככל הנראה הטיולים היו אפיזודה חולפת, מעין שירת הברבור של קשר רב שנים...
אגב, לסיפור\רשומה הזו יש חלק נוסף שיופיע בקרוב...
איזה סיפור אהבה יפה. ותאורי טיולים יפים. אני מאחלת לך שאתה והשושנה שלך תחזרו להיות מאושרים יחדיו באהבה משותפת גם בעתיד. ואולי השושנה שלך עדיין אוהבת אותך, אחרת לא היתה רוצה לחדש את הטיולים המשותפים שלכם. אז אולי כן אפשר לחדש את קשר האהבה ההדדית.
תודה לך :)
מה שמעניין שאתה מספר בעצם על עצמך.
תודה.
תודה רבה לך אנה על שנטלת בו חלק... :)
תודה לך על המסע הנפלא שלקחת אותי...
כתיבה רהוטה וסוחפת.
בידידות שלך, אנה