ספר לי עליה, על השושנה הזו שפגשת בה.
אני לא בטוח שאצליח. צריך לפגוש בה ולהכיר אותה כדי להבין אותה. גם אני, לאחר מסע כל כך ארוך עמה, לא בטוח שהצלחתי עדיין. היא הייתה מבוגרת מעט ממני, השושנה הזו שלי. היא הגיעה לכאן מארץ אחרת, ארץ מרחבים רחוקה, ובכלל היו לה חיים בכלל לא קלים. היא התמכרה והשתחררה ונפגעה ונאלצה לשרוד בכוחות עצמה. וגם יש לה שושנית קטנה, שהיום כבר קצת גדלה, שושנית מלאת שמחת חיים שאוהבת חתולים ושירים ובכלל כל מה ששושנים בגילה אוהבים. 
אבל היא באמת מזכירה את השושנה מהסיפור. היא הייתה כזו... תמיד זקוקה לכך שיטפלו בה וידאגו לה וכשנמצאים עמה הרי שהלך הדברים, מטבעם של הדברים, מסתובב סביבה. וצריך ללמוד להתרגל לכך, צריך ללמוד להתאהב בכך, צריך ללמוד להתאהב באופן בו היא מסתכלת על העולם הזה, ועל האנשים החיים בו,  מהיקום והכוכבים כולם ועד לשירים פשוטים ומקומות לכאורה רגילים. צריך ללמוד ולהתאהב במצבי הרוח שלה, בדעתניות ובמידת השתלטניות, בחוסר האיזון הזה השורה בה תמידית, בטוטאליות בה היא נכנסת לעומקם של הדברים, באנרגיות התזזיתיות לעתים היוצאות ממנה, בעוצמה הפנימית שנספגה בה במהלך אירועי החיים שנצרבו בה ובפגיעות הזו שלה, פגיעות עדינה ושברירית, כמעט מוסתרת לחלוטין אך בהחלט קיימת, המאפיינת כל שושנה קסומה שכמותה. אך כשלומדים להתאהב בכל זאת ולומדים להתאהב בה עצמה הרי שהרגש הזה חודר כל כך עמוק אל בשרך ועצמותיך ודמך ונשמתך, שנדמה הדבר כי הוא יוותר שם לעולמי עד.
(מתוך- פנס הקסם  2006)

בחג האביב האחרון, לאחר תקופת ניתוק ארוכה, נפגשנו שוב לכמה ימים של חסד, כמה ימים של טיולים, כמו פעם, בין מרחבי שדות והרים.

ובמקומות רבים כל כך היינו, אבל היא אף פעם לא טיילה במקומות הללו,כמו שכולם נוהגים לטייל,  היא תמיד הרגישה אותם, חיה אותם. אם זה מבצר צלבני עתיק, על מצוקי כורכר מעל הים הגדול, או שרידים חרבים מתקופות קדומות הנשקפים לעבר עמק ירוק ורחב ידיים, אם זה בסמטאותיה של עיר עתיקה וקדושה, כשירח מלא עולה וזורח מעבר להרים שסביבה, או סמוך למנזר שתקנים יפהפה, כאשר פעמוניו מצלצלים בקול ענוג וחרישי, השמש עושה דרכה אל אופק הגבעות שבמרחק והרוח מלטפת חרישית את עצי הזית הקרובים. ואם זה על סלעיו של הר גבוה, השקט שולט בכל והעננים נוגעים מעלינו ומלטפים אותנו, ורק תפילת המואזין הנוגה מתחתית העמק חודרת אליהם ואל כל ההרים שמסביב, ותיכף יצטרפו אליו וישמעו להם התנים, שליטיו של הלילה והאדמה וההרים כולם, או בין עציו הדוממים והירוקים של יער מחריש, בתוך אחו שופע בפרחים צבעוניים, הניצב על צוק מסולע ומשקיף אל היערות שמסביב, וממעל מרחף לו עיט אצילי, דומם כמו העצים עצמם, שאולי בא להיפרד מיער אחר, לא הרחק משם, שעציו נשרפו ועלו בלהבות בדיוק יום קודם לכן, אודים עשנים עדיין מתמרים מאדמתו הלוהטת.
 ולבסוף, אם זה בממלכת המדבר, בין סלעיו הבלים והבראשיתיים, גליו הרוגעים של ים עתיק מלחכים את כפות רגלינו היחפות וממעל אלפים של כוכבים, נשמות בודדות ומקסימות שכנראה וכבר נמוגו עוד לפני היות התנים והעיטים, לפני היות הערים העתיקות והקסומות והמבצרים החרבים, והעצים הדוממים וההרים השותקים. לפני היות ממלכת המדבר.
והיא, השושנה שלי, מחבקת את העצים הדוממים, מעלה דמעות התרגשות בעיניה למראו של העיט האצילי, צועדת באיטיות בחדריו קפואי הזמן של המבצר החרב, מלטפת בעדינות את האבנים המקודשות, את הסלעים הקדושים, יושבת על הסלעים ומתמכרת, בידיים מונפות אל-על, אל השמש החמימה, אל רוח ההרים המלטפת.
(פנס הקסם)

וכך טיילנו גם הפעם, כמו פעם, כאילו דבר לא השתנה, כאילו ולא שוב עזבה, כאילו ולא פגעה שוב בקוציה, כאילו והדקירה היתה כלא היתה...

דווקא היא היתה זו שרצתה הפעם, מתעוררת מחודשים רבים של קיפאון, של קיבעון, אולי אפילו סוג מסוים של דיכאון, שהיה מאפיין אותה בעבר, מבקשת הפעם לצאת אל האוויר, לגמוע מרחקים, מתקשרת אליי מדי יום ביומו כדי שאבוא כמה שיותר מהר, לנסוע ביחד אל כל המקומות הישנים, וגם כאלו חדשים, שבהם מעולם לא היינו, למרות כל השנים...

יום אחד מטיילים בסימטאות העיר העתיקה, והיא מתמקחת עם המוכרים כמו שרק היא יודעת, באותה חינניות וכישרון המאפיינים אותה, והמוכר הערבי המבוגר אומר לי בעודו צוחק- כמה גמלים אתה רוצה בשבילה?

ויום אחר במנזר של שתיקה. תמיד עברנו שם, לאורך השנים, אך אף פעם לא נכנסנו. והפעם אנו בפנים, יושבים באולם הקריר, והשקט המוחלט עוטף אותנו בעוצמה שלא ניתן לתארה במילים. וזוג יושב לידנו ומתלחש ללא הרף, עד כי אחד מאנשי המקום נאלץ להעיר, ומשפחה נכנסת כדי להציץ ומרעישה עולמות תוך כדי.  אך השקט השורר מסביב נותר איתן, שום צעקה, או לחש לא יוכלו לו.

וביום נוסף עושים דרכנו במעלה ההר הבולט בכיפתו ונבדל משאר חבריו, בקצה העמק רחב הידיים, אותו ראינו יום קודם לכן מרחוק אך לא הספקנו להגיע, ושם למעלה, גבוה מעל המרחבים הירוקים,קרוב אל השמיים, בערבו של יום, פוסעים על השביל המוביל אל המבנים העתיקים, המקודשים, ורוח קרירה נושבת והחום הכבד מתפוגג ונעלם, וזוג  מחובק ניגש אל החומה ומביט אל המרחב הנפרש תחתיו, והיא יושבת ליד קיר האבן, מתבודדת עם עצמה, והדרך לכאן היתה ארוכה ומפותלת, וכעת מתחיל המסע חזרה.