כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    צוללת לצלילי הים

    ארכיון

    0

    הסיפור על אהובה

    11 תגובות   יום שבת, 1/5/10, 01:03


     'וזה לא רק הכאב, ליאורי, זו ההשפלה, איזו השפלה זו, כ"כ כ"כ התביישתי, איזו בושה זו הייתה, את לא יכולה אפילו לתאר לעצמך, את לא יכולה! כל הילדים צופים בה ככה מצליפה בי, ללא רחם. ללא רחם. לו הייתי יכולה אותו הרגע לקבור את עצמי, הייתי קוברת עצמי אותה שנייה!' 

    'לא סיפרתי לאיש על המכות שחטפתי, לאיש לא סיפרתי. אף אחד מהילדים לא סיפר אף הוא, מהבושה, ליאורי, רק מהבושה'  

    קטע מתוך 'הסיפור על אהובה'

     חברים יקרים, הסיפור הבא (בן 3 פרקים) שכתבתי הינו סיפור אמיתי לחלוטין על מציאות שהייתה קיימת לא ממש מזמן, בסה"כ רק דור אחד לפנינו. הסיפור הינו קשה מעט לקריאה ואינו מומלץ לאנשים בעלי לב חלש. בחרתי לכותבו ולפרסמו כיון שלעיתים סיפוריי החיים עולים על כל דמיון. סיפורי זו הוא אחד מהם.  

    מקווה שתיהנו ולמי שלא מתנצלת.

     הסיפור על אהובה

     

     

     

     חלק א' 

     

     

     

    'ליאורי, יש לי עוד סיפור בשבילך, את חייבת לכתוב אותו, חייבת!'  

     

     

    האמת, מאז הסיפור האחרון אשר כתבתי על דודתי היקרה, נדמה כאילו היא הפכה להיות שחקנית ראשית במחזה היסטורי של המשפחה, הילוכה הכבד השתנה, רגליה הפכו קלות כרגלי איילה, פניה החלו קורנות מאושר וסיפוק, נראה כאילו הורידה מגילה כעשור שנים, היא מרעיפה מחמאות ללא סוף על בן-זוגה כנערה מאוהבת, צוחקת ומצחקקת כבת-16 ובישוליה החלו להעלות ניחוח שלא הריחו כמותו מאז מות הוריה, כך אומרים.    

     

     

     

    אפילו בן-זוגה נפל שבי אחר קסמה המחודש-  

    'כלנית שלי, פרח יפה שלי' החל לקרא לה 'אהובה שלי'  

    דעו לכם, לדודתי היו 3 בעלים, שלושה! אחרי הראשון שמירר את חייה, היא גמרה אומר בליבה לחבור אך ורק לגברים שיהיו קטנים ממנה וחלשים ממנה, כך תוכל לשלוט בהם ולנהלם כדיקטטורית עליונה המנהלת שלטון אנטי דמוקטרטי בביתה שלה.   

     

     

     

    'ליאורי, תלמדי ממני' היא כל הזמן אומרת לי

    'אף פעם, אף פעם אל תהיי תלויה באף אחד, תראי אותי' היא פשוטת את ידיה

    'רואה את הידיים הללו?' אני מביטה על כפות ידיה הבשרניות של דודתי, כפות ידיים של בשלנית אלוהית, של אישה חרוצה ושל גברת מטופחת

    'כל מה שיש לי השגתי במו ידיי, במו ידיי, אין לי בושה, מה שצריך היה לעשות אז עשיתי, עבודת אדמה, ספונג'ה, נקיונות, בישולים, לימודים, הוראה, הורות, הכל. הכל הספקתי בחיי, תכתבי, תכתבי את זה ומי שניסה להפריע לי, מייד החזרתי לו. אני לא פריירית של אף אחד! של אף אחד!'    

     

     

     

    'אפילו בקטיף עבדנו, ליאורי, כן כן בקטיף. היית מאמינה? שדודה'שלך תעבוד בקטיף? קטיף של במיה ומלפפונים עבדנו'

     

     

     אני מביטה בדודתי המגונדרת, במבט משתאה, תוהה אם היא ממציאה או שזיכרונה החל לתעתע בה...

    'ליאורי, כל יום בחופש הגדול, היינו מגיעות, אני וסימונה (האחות הבכורה), מ-ארבע בבוקר היינו עומדות ליד מגדל המים באודים. חושך היה אז, חושך, ואיזה קור! אפילו מעיל חם לא היה לגופינו. היינו ככה מחכות. מחכות לו'

    'למי דודה?'

    'היינו מחכות לקבלן שייקח אותנו לעבוד בשדות. מה זה מחכות, ליאורי. בעייני עגל היינו מתחננות שיאסוף דווקא אותנו מכל הילדים לעבודה, מתחננות! היינו כ"כ עניים אז, עניים!'  

     

     

     

    '5 לירות ליום היינו מקבלות, 5 לירות, כל יום מארבע בבוקר עד שתיים, הקור הזה שהיה בבוקר, בקושי הצלחנו לקטוף את הבמיה הארורה, ואיזה עלים יש לה, ליאורי, כמו סכינים! סכינים! בקושי הצלחנו לקפל את האצבעות מהכאב של הקור והסריטות שסרטו אותנו עליי הבמיה הארורים'   

    'אני לא מאמינה' אמרתי לה בהשתאות

     

     

     

    'ליאורי הכל אמת. אמת. אין לנו מה להסתיר, ההיפך, אנחנו צריכים להיות גאים! גאים!'  ועוד המשיכה 'יופי, יופי שאת מתעדת הכל, זו ההיסטוריה שלנו, זו המורשת שלנו, שכולםם ידעו, הסיפורים שלך עושים לנו רק טוב. רק טוב. תגידי לאמא'שלך שלא תבלבל ת'מח!! מה יש לנו להתבייש?! מה? גנבנו משהו?! להיפך, אנחנו, אנחנו היינו פה כשלא היה פה כלום! כלום ליאורי!! הספקנו כ"כ הרבה, גדלנו, צמחנו, התפתחנו, בנינו, יצרנו, הצלחנו, התרחבנו, אנחנו כבר לא אותם ילדים מורעבים, מלוכלכים וזבי חוטם שאז היינו, תמשיכי, תמשיכי לכתוב, אני אהיה כוכבת הסיפורים שלך, רק אני!'   

     

     

     'את רושמת? את רושמת?' מייד הוסיפה

     

     

    'יש לי סיפור בשבילך, הסיפור על המורה אהובה'    

     

     

     

     

     

     

      חלק ב'  

     

     

     'אהובה הייתה המורה שלי ביסודי, רק בכיתה ג' הייתי, כולה בת שבע. היינו כ-30 ילד בכיתה, זו גם לא הייתה כיתה מאלו שאת מכירה, זה היה צריף. צריף צפוף. אז היו צריפים'   

     

     

     

     "אהובה הייתה כבת 30, שיערה מקורזל כשיער כבשה שרעתה בשדות קוצניים, זרועותיה בשרניות, עיניה  כחולות קרות כקרח והיה לה תחת כזה גדול, כזה גדול" דודתי מראה לי בשתי ידיה פרושות את רוחב התחת של המורה אהובה, 'נשבעת לך ליאורי, איזה תחת היה לה, תחת ענק, כזה גדול!' היא שוב מראה לי בשתי ידיה 

     

     

     

     'אהובה הייתה מורה כזו מרשעת, כזאת מרשעת! את לא יכולה אפילו לדמיין לעצמך, ליאורי. היה לה מקל, כל פעם שמישהו לא היה מכין שיעורי בית, היא הייתה מוציאה אותו ממקום מחבואו, קוראת לילד למרכז הכיתה, מורה לו לפשוט את אצבעותיו הזעירות ואז בחיוך ממזרי היתה מכה, מכה בו בקצות האצבעות' 

     

     

     

      'אייי!!!!!!!!'  

     

     

     

     'וזה היה כ"כ כ"כ כואב, את לא יכולה אפילו לדמיין, מה זה כואב? כמו מכת שוט! כך היא הייתה מכה, ללא רחמים, באכזריות אין קץ, הילדים שהיו חוטפים, היו זועקים מכאב, זועקים, לעולם, לעולם לא אשכח את קולות הבכי שהנחיתו זרועותיה של אהובה'   

     

     

     

    'דעי לך, ליאורי, אני מעולם לא נתתי לה סיבה להכות אותי, פחדתי ממנה פחד מוות, פחד מוות! היא הייתה רעה! כ"כ כ"כ רעה! חוצמזה שהייתי תלמידה טובה, אהבתי ללמוד, לא סתם הפכתי עם הימים לאחות בכירה בביה"ח אסף הרופא, חיכיתי חיכיתי ליום הזה שהמרשעת הזו, אהובה, תיפול ליידי, ואז אחזיר לה, אחזיר לה על כל מה שעשתה לי' 

     

     

     

     'אותו היום, שכחתי את המחברת עם כל השיעורים בבית, מה? לא קורה? קורה ששוכחים, כולנו בני אדם, כולנו. אהובה קראה לי לקרא את שיעורי הבית, ליבי נפל אותו הרגע, דווקא היום כששכחתי את המחברת, היא קוראת לי, אמרתי לה בחשש ובקול מגמגם –'  

     

     

     

    'המוררה, שכחתתי את המחבררת בבית'

     

     

     

    'מה שכחת?!' היא שאלה בקול מאיים ושקט, שפתיה קמוצות כשל חייה טורפת, שנייה נראו לפתע חדות ומפחידות, דמותה גבוהה יותר ועכוזה נראה היה כאילו גדל והתרחב למימדים שטרם נראו כמותם

     

     

     

    'שכחתי את המחברת, המורה אהובה, נשבעת לך! כן הכנתי שיעורי בית!' השבתי לה בלחש, מתכווצת עמוק עמוק לתוך עצמי, עוד ועוד, מתפללת לאלוהים שאוכל להעלים עצמי בזה הרגע,   אהובה הביטה בי בעייניים צרות, שלחה אלי את אצבעה וסימנה לי באיטיות להתקרב אליה

     

     

     

    'נשבעת ליאורי, כ"כ כ"כ פחדתי, כ"כ כ"כ פחדתי, כמעט עשיתי פיפי במכנסיים מרוב פחד, נשבעת לך'

    'היא פתחה את תיקה באיטיות, חיטטה ופשפשה, פשפשה וחיטטה, הוציאה את המקל שלה, סימנה לי לפשוט אצבעותי ואני... הפסקתי לנשום, נשבעת לך, הפסקתי לנשום!'  

     

     

     

    'היא נשענה על שולחן ההוראה הישן והיציב שלה והחזיקה את פרק ידי שמא אצבעותיי הזעירות לא יספגו מנחת זרועה' המשיכה לתאר

     

     

     

     

    'איייייייי' ייבבתי בבכי

    'איייייייייייייי' המשכתי עוד עם מכת השוט הנוספת

    'אייייייייייייייייייייייייי' עוד ועוד

    'אייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי' בכיתי ללא סוף, ללא סוף והיא? היא לא הפסיקה, ליאורי, לא הפסיקה, כזו מרשעת האהובה הזו, שטן, ממש שטן היא!' 

     

     

     

    'וזה לא רק הכאב, ליאורי, זו ההשפלה, איזו השפלה זו, כ"כ כ"כ התביישתי, איזו בושה זו הייתה, את לא יכולה אפילו לתאר לעצמך, את לא יכולה! כל הילדים צופים בה ככה מצליפה בי, ללא רחם. ללא רחם. לו הייתי יכולה אותו הרגע לקבור את עצמי, הייתי קוברת עצמי אותה שנייה!'  

    'לא סיפרתי לאיש על המכות שחטפתי, לאיש לא סיפרתי. אף אחד מהילדים לא סיפר אף הוא, מהבושה, ליאורי, רק מהבושה'  

     

     

     

     'עשרות שנים אח"כ, נתקלתי בה שוב. זה היה בביה"ח אסף הרופא, הפכתי כבר להיות אחות בכירה, מייד זיהיתי אותה, מייד. אותו תחת גדול שהיה לה, אותו שיער ליפה מכוער, פניה התקמטו אך מייד מייד זיהיתי את הילוכה האיטי והצולע. היה לה זיהום ברגל מאיזה חתך, מייד ידעתי, יום הדין הגיע. יום התשלום...'   

     

     

     

     

     

     

      חלק ג'  

     

     

     'אהובה, מה שלומך?

    שאלתי אותה בחיוך תמים ומאיר

    'אנחנו מכירות?' שאלה אותי בחוסר הבנה

    'בוודאי שכן' עניתי לה  

     

     

     

    'אהובה בדיוק הוציאה מתיקה סנוויץ' ופתחה פיה בכדי לנגוס בו. ריחו היה מוכר.

    מייד נזכרתי. מייד נזכרתי  בסנוויצי'ים ההם שהיו מקבלים ילדי האשכנזים, כמה קינאנו בהם, כמה? איזה ריח היה להם.. סנוויצ' עם גבינה לבנה ומלפפון ירוק חתוך היו עושים להם. איזה ריח היה למלפפון, ליאורי את לא יכולה אפילו לדמיין, אין. אין כאלה מלפפונים היום. כמו המלפפונים הריחניים שאז היו. אין. היינו מביטים בהם, בילדי האשכנזים ברעב, ליאורי, ברעב, נוגסים בכריך שהכינו להם הוריהם מהרנטות שקיבלו'

    'מה זה רנטות, דודה?' שאלתי

    'נו.. זה כספים... קצבאות שהיו מקבלים האשכנזים, לא סתם הם קיבלו את השיכונים ואנחנו רק את הצריפים, הם היו ניצולי שואה, ליאורי, לא כמונו יוצאי עירק, הם קיבלו יותר, לכן גם היה להם כסף להכין לילדיהם סנוויצ'ים, מה זה סנוויצי'ים... חלות קטנות, זעירות וריחניות היו מכינים להם, כמה היינו מקנאים בהם, כל פעם כשהיו יוצאים להפסקה ומשאירים את תיקם בכיתה, היינו גונבים מהם את הסנוויצ'ים. היינו רעבים. כ"כ רעבים כל הזמן'   

     

     

     

    'אני מ', אהובה, הייתי תלמידה שלך מזמן, זוכרת?'

    'מ'? איזה מ'?' שאלה אהובה בחוסר הבנה

    אמרתי לה את שם משפחתי וחיכיתי בסבלנות ובהתרגשות

    'את המשפחה אני זוכרת..רגע... כן כן.. זוכרת אותך.. מה זה? את אחות?'

    'כן אהובה. אני אחות בכירה. מה חשבת לעצמך? שלעולמי עולמים נשאר אותם ילדים עניים, רעבים ומטונפים זבי חוטם שאז היינו. היום אני אחות בכירה! אחות בכירה!' אמרתי לה בגאווה ובחזה מנופח כתרנגולת עסיסית ורעננה

    'וואוו, מ' כל הכבוד!! רואות? רואות את זו?' פנתה לכל תלמידותיי האחיות הזוטרות 'אני הייתי המורה שלה, בזכותי, רק בזכותי היא נמצאת היכן שהיום היא נמצאת!' אמרה להן בגאווה ובקול רם 'רק בזכותי'

    'אני? ליבי החסיר פעימה' סיפרה לי דודתי מעוצמת ההלם וההפתעה

     

     

     

     

    'חכי חכי... חשבתי לעצמי... ומייד החלתי בהכנות..

    ''אהובה, את צריכה זריקה! יש לך זיהום רציני!!!' הודעתי לה חד משמעית, היה אפשר גם בלי אותה זריקה, אבל עדיף שכן. החלטתי מייד בייני לבין עצמי.   

     

     

     

     

     'כמה חיכיתי לרגע הזה, ליאורי, כמה חיכיתי, נשבעת לך, מלמעלה, מלמעלה שלחו אותה אלי. רק מלמעלה!'   

     

     

     'בואי. בואי לחדר האחות' הובלתי את אהובה לחדר האחות אשר בקצה המזדרון, שם איש לא יוכל להפריע לנו, איש. איש גם לא ישמע. כך תכננתי את נקמתי היחידה..  

     

     

     

     

    'אהובה צעדה אחריי בצליעה, עם כל צעד היה משחררת אנחה, בכוונה בכוונה הובלתי אותה לאותו החדר, מה יש? השמנה הזאת? שתסבול קצת!! היא והתחת הגדול שלה!!!'   המשיכה דודתי בעיניים בורקות

     

     

     

    פתחתי את הדלת.. הוריתי לה לשכב ולהפשיל את מכנסיה ותחתוניה.. נתתי לה לחכות כחיה המובלת לשחיטה, ידעתי ידעתי בליבי שעם כל צעד שעשתה וודאי וודאי זיכרונה ישוב אליה... הוא מוכרח לשוב אליה זיכרונה, על אף כל השנים שחלפו עברו ובעודי מכינה את המזרק שמעתי את נשימותיה המפוחדות, כשל חיה היו-  

     

     

     

    'זה כואב?' שאלה אותי בחשש

    'מה פתאום! אהובה, לא תרגישי כלום, אני מבטיחה לך, כלום!' עניתי לה בקול יציב ובוטח, ידיי רועדות מהתרגשות

     

     

     

     

    בידי הימנית אחזתי את המזרק, בעייני דמיינתי וסימנתי את המטרה, הושטתי את כל גופי בצעד אחורי, את ידי גם כן כדי לצבור תנופה ו..... תקעתי אותו בעכוזה השמן והבשרני של המורה אהובה    

     

     

     

     

    'אייייייייייייייייייייי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!'    

     

     

     

     

     שמעתי וחייכתי לעצמי בסיפוק, עכשיו אנחנו תיקו. תיקו.   

     

     

     

     

     

     

     

     

     

    (נכתב ב- 10-4-2010)

    עוד מהסדרה הביוגרפית ע"פ סדר הכתיבה ופרסומו (לקריאה אנא הקליקו על הקישור)- 

    'הסיפור שלא סופר' - סיפור אישי, מסתורי, קסום ומרגש על מסע ביבשת אהובה, רחוקה וצבעונית

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1439892

    'הסיפור של לילי' - סיפור אמיתי על העלמות ילדה קטנטנה כבת שנתיים והחיפוש הבלתי פוסק אחר עקבותיה

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1499855

    'סיפורו של שסק' - הינו סיפור מרגש אשר סיפרה לי דודתי מתוך רצף חוויותיה הצבעוניים כילדה קטנה בנוף הערום של מדינת ישראל בצעירותה

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1535947

    להצטרפות לרשימת התפוצה במייל ניתן לשלוח את המילה 'סיפור' למייל-dive_lover@walla.co.il

    תודה מיוחדת למשפחתי האהובה ובמיוחד לדודתי היקרה מ' על האומץ לגלות ולהתגלות, לחשוף ולהיחשף, להפיץ ולפרסם את אותן פניני היסטוריה עלומי תיעוד. תיעוד אשר ישמר ויזכר בקרב דורות ההמשך.

     

    מוזמנים להגיב, להמליץ ולהפיץ הלאה.

    ליאורה זר-אביב

    אמנית ויוצרת
    דרג את התוכן:

      תגובות (11)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        11/5/10 21:05:


      תודה רבה. הכל פה בבלוג - הקישורים למעלה.

       

      תהנה

        11/5/10 20:32:

      מזמן לא ישבתי כלכך מרותק לכתוב בלי יכולת להסיט מבט לצדדים,

      כל כך רהוט ומקסים פשוט שובה לב ,תודה יש עוד?

       

        11/5/10 10:40:

      נפלא . כשרון אמיתי .

      הזמן יעשה את שלו ויגלו אותך .

        9/5/10 02:05:
      ועל כך שרו הפינק פלויד את "החומה"...
        4/5/10 15:23:


      תודה על הסיפור היפה

       

        2/5/10 11:30:
      קראתי בכיף את הסיפור, אפשר ממש להריח את הסנדביצ'ים של ילדי האשכנזים ולראות את עולמם של הילדים דרך התיאור המקסים של דודתך, נראית לי אחלה דודה.
        1/5/10 15:16:
      כאב שנתבע בנו בצעירותינו, על אף חלוף השנים, ההסתגלות, הקדמה, ההתמודדות, ההתפתחות וההצלחה לעולם יישאר כצלקת שקטה, אילמת ולעיתים אף עודנה מכאיבה ומדממת. מתחת לפני אותה צלקת שהגלידה ודהתה, קיימים זיכרונות אמיתיים וחיים של ילדה בת 7 במציאות קשת יום שכל מה שחשקה נפשה הוא בכריך ריחני ועסיסי שהיה לחבריה לכיתה.  אותה הילדה, היא המספרת את הסיפור.    ישנם סיפורים רבים וקשים ממורשת העם היהודי, כמו גם סיפורי תפארת, ניצחון וגבורה. לעיתים אני תוהה היכן ובאילו נקודות אנו בעידן זה נפגשים, האם בין מילות הסיפור האמיתי אותו סיפרו לי, אולי במילים בהן אני בחרתי לעשות בהן שימוש ואולי בכלל במילים בהן קורא הסיפור הבין את מה שהבין...   
        1/5/10 14:22:

      מילא המכות,

      זו היתה כנראה השיטה הקלוקלת דאז (ששונתה לשיטה הקלוקלת דהיום)

      אבל כמה רגשי נחיתות.

      כמה רגשי נחיתות צריך בכדי לקנא במי ששרד את השואה ואיבד הכל גם אם שרד.

      משפחות שלמות הוכחדו, נרצחו, רכוש נשדד

      אמהות ראו את ילדיהן נרצחים, ילדים ראו את הוריהם מושפלים ואחר כך עולים בעשן.

      והיא, שנים אחריי...

      כאדם בוגר, כאחות בכירה,

      רואה ומקנאה ברנטה ההיא שאין בה פיצוי לכלום.

      עצוב

      עצוב אפילו יותר מהמכות שספגה שלא בצדק.


      וואוו... אהבתי את הספור, החזיר אותי אל ילדותי.. יכול להיות שלמדנו אפילו באותה כיתה.. מזדהה עם  הספור ו'המורה' ההיא מוכרת לי , ומוכרת לי תחושת השוני החריגות לעומת ה'אשכנזים'  שבסיפורך, הכריכים המהודרים שהם לעומת גושי הלחם שהבאנו מהבית

      הייתי שם בספורך  כמו - אחת מהכיתה... תודה לך

      אני

      אקרא

      ואגיב

        1/5/10 06:58:


      נקמה מתוקה אחרי עשרות שנים ...

      האם זה עוזר ... חושב שלא

      האם זה מקדם ... חושב שלא

      האם זה משכיח את כאב העבר ... חושב שלא

      האם זה נותן סיפוק לכמה שניות ... כן

      יפה כתבת על תקופה לא קלה בארץ ישראל

      (*)

      פרופיל

      liora zer-aviv
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין