בלילה באו הג'נג'וויד רכובים על סוסים והרסו את נלמה. ידענו שקרה שם משהוא נורא לפי העשן שהיתמר  מעליה ומאנשיה שברחו אלינו לכפר. בבוקר אבא לקח אותי איתו לשם כדי לראות מה קרה, וכל מה שאני זוכר לפני שהתעלפתי שהיה שם דם, המון דם.

אבא שלי וחברים קברו את המתים כל היום, חלקם אנשים שהכרנו, אבא חזר הביתה עם ריח של בשר שרוף ודאגה בעיניו, ידענו שאנו הבאים בתור. בתשע בערב הם באו, שמענו צהלות סוסים, צעקות, בכי ויריות, כל אחד מאיתנו ברח למקום אחר, רצתי יחד עם נערים בני גילי, אחרי שעה של ריצה, לא היה לנו כבר כוח, אז התחלנו ללכת ברגל, מעולם לא ראיתי יותר את בני משפחתי, חיפשתי אותם במחנות הפליטים ולא מצאתי, אין לי מושג מה קרה להם, משפחתי התנגדה לשלטון לכן ידעתי שהביתה אסור לי לחזור. לעולם נגזר עלי להיות פליט.

שבועות הלכתי ברגל עד שהגעתי לבירה חרטום, ובלילה הברחתי את הגבול למצריים. כשהציעו לי עבודה בניקוי בתים באל עריש הסכמתי מייד. אחרי חודש כשבקשתי את שכרי, בעלת הבית שלי שילחה בי את בעלה שאמר לי שאם הוא רואה את הפרצוף שלי בסביבה עוד שעה הוא מסגיר אותי לשלטונות. מה כבר יכולתי לעשות, שוב פעם ברחתי.

את נעים הבדווי פגשתי ביציאה מאל עריש הוא הראה לי את הכיוון לישראל, בלילה חצינו את הגבול ומאז אני פה.

את אשתי פגשתי בשכונה בתחנה המרכזית, גם היא כמוני מנקה בתים לישראלים. אנחנו לא יכולים לעבוד בשום עבודה אחרת, אסור לנו להסתובב ברחובות, משטרת ההגירה יכולה לתפוס כל אחד מאיתנו ולשלוח אותו לכלא וחזרה לסודן, עבורי זה גזר דין מוות אין לי לאן לחזור. אז לנקות בתים זו עבודה טובה כל היום אני בתוך בית אף אחד לא רואה אותי ואם לא ילשינו עלי אני מסודר, אה עוד דבר קטן תריסים אני לא מנקה, ואתם לבד יכולים להבין למה.

נולדו לנו שני ילדים, בת ובן, לפני ארבע שנים נולד השלישי. כנראה שבשלב כל שהוא לא הגיע מספיק חמצן למוחו והוא אובחן כ CP. הוא נפגע בכל ארבעת גפיו סובל מטונוס שרירים גבוה, קושי בקואורדינציה ומעיוות בגבו. הילד יזדקק לטיפול צמוד, למספר ניתוחים, ולכסא גלגלים כל  חייו. אשתי מהרגע שהבינה שזה המצב, בחרה לצאת מהבית בשעה מוקדמת בבוקר ולחזור בשעה מאוחרת בלילה. היא הפסיקה לעשות כביסה ולנקות את הבית, הכול נפל עלי.

את האמת, אבדתי את הטעם לחיים, כעסתי על כל העולם. קודם כל  "למה אני צריך לקחת הכול על הכתפיים שלי, מה היא לא יכולה לעזור ולחלוק בנטל?". פתחתי חשבון עם אלוהים, מה זה זעמתי עליו, למה זה מגיע לי, מה כבר עשיתי רע למשהו שמגיע לי עונש כזה, ומה הילד הזה עשה שמגיע לו נכות וסבל שכזה? גורשתי ממדינתי, אני מועמד לגירוש בישראל, עם ילד נכה, כואב וסובל מה כבר יכול להיות יותר קשה בחיים האלו?

למחרת תפסה אותי משטרת ההגירה, כאשר הובילו אותי להארכת מעצר, עורכת הדין מהסנגוריה הציבורית, הגישה מסמכים שיש לי שלושה ילדים שנולדו בארץ, שוחררתי עם תאריך לדיון בגירושי.

חמש פעמים עצרו אותי מאז, ולא מפסיקים לכלוא אותי אני לא מבין אתכם הישראלים, אתם שעברתם את השואה, שגירשו אתכם מארצותיכם, שהייתם פליטים לא חוקיים בתקופת המנדת הבריטי, איך זה שהתהפכתם ואתם לא מוכנים לקבל פליטים לא חוקיים כמוכם?

בינתיים הסבל נמשך טיפלתי בבני במסירות. כשהיגיע לגיל שנתיים קרה הנס הראשון, מלאכית מבית חולים תל השומר סידרה לבן שלי  ביטוח רפואי באחת מקופות החולים שבמדינה. עכשיו לא אצטרך לשלם את מחיר הניתוחים היקרים שבני צריך לעבור. עבורי זה כמו שאתם חס ושלום תגלו שיש לכם מחלה, שהתרופות לא נמצאות בסל הבריאות, וקופת החולים מרצונה תסכים לממן את התרופות עבורכם.

עם הזמן השנאה שלי לאלוהים גדלה. מוגבלותו של הילד גברה עד שחייב הייתי לקנות לילד כסא גלגלים ממונע. תג המחיר היה 9.600 ₪ אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה זמן אני צריך לעבוד כדי לחסוך ולקנות כיסא כזה ממשכורת של מנקה הבתים שלכם?

חרקתי שיניים חסכתי שקל לשקל, אחרי שנה רכשתי את הכסא ושילמתי במזומן. שבועיים אחרי ששילמתי קרה הנס השני. לתיבת הדואר שלי הגיע מכתב שבתחילה לא רציתי לפתוח משום שכותרתו הייתה מדינת ישראל, אתם מבינים פחדתי מצו פינוי. אזרתי אומץ ופתחתי אותו במכתב היה צ'ק החזר מהמדינה על ס"ך 7200 ₪ על הכסא שקניתי.

ביום המשפט הייתי פסימי, לקחתי את בני איתי בעגלה, אשתי הייתה חייבת לעבוד, לא יכולתי להשאיר אותו לבד בבית עד שאחזור. כשהתחיל המשפט אחרי שהמדינה טענה את טענותיה שאלה אותי השופטת מי זה הילד בכיסא הגלגלים? עניתי לה שזה הבן שלי, השופטת בדקה במסמכים שלה ואמרה אני מבינה שהוא נולד בארץ, כן עניתי. השופטת הסתכלה בילד. יכולתי לראות את עיניה, היה בהם מבט חומל. היא הישירה מבט לתביעה ואמרה. אני פוסקת לתת לילד מעמד של קבע. אי אפשר לגרש ילד במצב כזה, ושום חברת תעופה לא תעלה אותו על מטוס, הילד נשאר בארץ והמשמעות של ההחלטה הזו  שגם הוריו יקבלו מעמד של תושבי קבע.

ואני ישבתי בבית המשפט בהלם, הילד שכל כך לא רציתי, הנכה והמעוות מcp  הציל את חיי, המחלה שלו השאירה אותי בארץ ומנעה את גירושי. באותו רגע הבנתי את מוגבלות ההבנה האנושית של החוכמה האלוהית, את הטוב שבישראלים, את האחריות שמגלים אנשים המיצגים את המדינה, את  רוחב הלב של מוסדותיה הרפואיים ובאותו הרגע התביישתי. השנאה שלי נזלה ממני ובמקומה התמלאתי באהבה עזה לבני ולמדינת ישראל.

הפעם  זה סיפור אמיתי.