נזכרה וכתבה - בינה אופק* שלום, חרות. יצאתי ממך, חרות, לפני שנים רבות. יצאתי ממך, אבל את לא יצאת ממני מעולם. כעת מלאו לך שמונים שנה ואני צעירה ממך במעט. צעירה בארבע שנים. שתינו השתנינו במשך השנים, אבל אני זוכרת לך, חרות, חסד נעורים. הגעתי אלייך בגיל חמש, ישר לגן של הילה בטקו. אֶלון, אחי, היה עדיין בחיתוליו. כעת אנחנו שתינו כמעט באותו גיל. לי יש נכדים ונינים שאני אוהבת ומכירה, אבל הם לא מכירים אותך ואצלך, חרות, יש המון אנשים חדשים שאני בכלל לא מכירה. פעם היינו כמו משפחה אחת. הכרנו את כולם, על הקרובים-הקרובים והקרובים-הרחוקים. היו כאן כמה זוגות של סבים וסבתות – לי היו סבתא וסבא ספיבק, לבינה גבאי היו סבתא וסבא פינקלמן, לרנה פיקרסקי היו סבתא וסבא אגולניק. לדבורה'לה אפרתי היה רק סבא, שהיה מוכר דגים לשבת ולגלילה היתה סבתא אנגלברג. אולי היו עוד, אבל את אלה אני זוכרת. והיו גם חלומות. למשל: לצרכנייה היו הולכים משום-מה עם דלי, והחלום הגדול שלי היה שגם להוריי יהיה פעם די כסף ויוכלו להרשות לעצמם לקנות דלי אמַייל לבן, שלא אצטרך ללכת לצרכנייה עם הדלי האפור והפושטי של הספונג'ה. נו, תנו לי כעת דלי אמייל לבן, ולא אדע מה לעשות בו... אני זוכרת לטובה את דוקטור קוסטא, האביר על הסוס הלבן. את ד"ר בקשט, שהיה מגיע בכרכרה, מפלרטט עם אמא ומדבר עם אבא רוסית ובעיקר את האחות חנה לופנפלד המקסימה והיפהפייה, שאבא שלי ואני כל-כך אהבנו. תמיד היתה מחייכת ומרגיעה וכך עד היום, בדרכה הנהדרת, עד מאה ועשרים. בכל בוקר היה טיטייבסקי עובר עם עגלת הלחם ומצפצף בזמבורה ולפעמים אמא היתה אומרת שבלחם יש תולעים, כי לא היה לה די כסף לקנות – ואני, טיפשונת שכמותי, ריחמתי על מי שקונה את הלחם הזה... אחת לשבועיים היה עובר בן-ציוני ומצלצל בפעמון ואנחנו היינו יוצאים עם פח (מי שמע אז על ג'ריקן?) וקונים נפט בשביל הפתיליות, הפרימוס וגם בשביל העששיות. לנו לא היה עדיין חשמל. סבא פינקלמן היה סנדלר ותיקן נעליים בלול שבחצר ביתו, אבל לפעמים היה מגיע סנדלר זקן, ארמני, שהשפם שלו היה צהוב מהרחת-טבק והוא סוחב על גבו ארגז עץ. אמא אמרה שצריך לעזור לו ובכל פעם נתנה לו נעליים לתיקון, וגם היתה מכבדת אותו בצלחת מרק ובכוס תה. קראנו לו קולוניקטה והוא היה מספר על המשפחה שלו, שהתורכים שחטו במוסה-דאג, מספר ובוכה. את המסמרים, ממתכת ומעץ, היה מחזיק בפה בזמן שהיה מספר, ואני תמיד התפלאתי איך הוא מצליח גם לפתוח את הפה וגם להחזיק אותו סגור... והיה קניג, הרוכל שהיה מגיע עם שתי מזוודות ענקיות, סוחב אותן ומבוסֵס בחול. אמא היתה מזמינה אצלו, כשהיה לה קצת כסף, תחתונים, חזיות, גרביים ואפילו חולצות ומכנסיים. והיתה הגברת הייקית, שקראנו לה ביטה-שיין-דנקה-שיין והיא מכרה סִדקית - סבונים, מברשות שיניים, מסרקות וסרטים. עד היום אני זוכרת איך הלכה בחול, סוחבת מזוודה ענקית וכבדה והרגליים שלה נפוחות. אני תמיד טוענת, שלנו אסור להתלונן. אגב סדקית – מי זוכר באיזו משחת שיניים השתמשנו כולנו? שנהב, כמובן. ומה היה כתוב על השפופרת הכתומה שלה? היו שם הוראות שימוש מפורטות: על מברשת יבשה, בעלת זיפים קשים, פזור משחה כדי שליש המברשת. אתם רואים, אני תמיד מצאתי מה לקרוא. כעת אנחנו משתמשים במברשת רכה ובמשחות שיניים שמייחסים להן תכונות, הגורמות לאנשים להאמין שאם רק יקנו, הם ייראו לפחות כמו הדוגמניות שמפרסמות אותן. כשהנכדה הבכורה שלי היתה בכיתה אל"ף, התחלתי לספר לה איך התנהלו חיינו. אמרתי שבשביל לקנות שמן, צריך היה להביא לצרכנייה בקבוק ריק, שם היו ממלאים אותו בשמן מן החבית. בשביל מלח, סוכר, אורז וקמח, צריך היה להביא שקיות בד, שאמא תפרה משקים של סוכר. וכך המשכתי בתיאורים. הילדונת הביטה בי במבט נוקב ואמרה: "אבל סַפְּתִי, למה לא לקחתם פשוט שקיות לַיילוֹן?" נו, באמת, למה לא? מי ידע אז מה זה ניילון? הדבר הכי מתקדם היה בַּקָליט, שממנו עשו אחר כך תקליטים. יום אחד הגיעה דודתי מקיבוץ בית-אלפא, שהיה אז במתכונת קומונה אל"ף, שבה אין בגדים פרטיים, לבד מתחתונים וחזיות. היא סיפרה לנו שאבא שלה, שהיה בונה תערוכות, הביא לה מאמריקה חצאית מזכוכית! וואאו! לא יכולתי להירדם בלילה מרוב התרגשות. חקרתי אותה איך לובשים חצאית כזאת והיא לא נשברת, למשל כשיושבים. היא אמרה שהיא לא יודעת, כי התור שלה ללבישת החצאית עוד לא הגיע. כל החברות בקיבוץ רשומות בתור לחצאית המיוחדת הזאת ולובשות אותה כשהן נוסעות לחיפה או לעפולה. היא, בחורה בריאה, שלא נזקקת לרופא ולבדיקות, עדיין לא זכתה ללבוש את המתנה שאבא שלה הביא לה. זו היתה, כמובן, חצאית מבד ניילון הכי פשוט, ממש ניילון כבד ומבריק, אבל משאת נפשן של בנות עמק יזרעאל – והחלום שלי הרטוב! גם השפה היתה שונה: בספרייה החליפו ספרים, לא סרטים. כשגמרנו משהו, גמרנו, לא סיימנו. עשב היה חילפה ואינג'יל, לא סמים. גלולות קיבלו גם נשים וגם גברים, שפנפנה היתה אשתו של השפן ולא חשפנית פורנו, לבן היה צבע של סיד, כחול היה צבע, בלי כוונות נסתרות, לא נורמלי היה משוגע, ובן-זונה התבייש באמא שלו. לכיתה אל"ף בבית-הספר המשותף של גוש תל-מונד הגענו בתש"א, שנת 1941. המורים הצעירים היו מגויסים לחיל החפּרים ואחר כך לבריגדה, ודוד גולובוביץ' מחֵרות חינך אותנו חמש שנים תמימות. היינו חמישים וארבעה ילדים בכיתה, ילדים ברמות שונות, שהיום היו בוודאי מוצאים את חלקם לא מתאימים לכיתה רגילה. הגענו לבית-הספר, ילדים מארבעה ישובים שונים, אבל התחברנו מיד ונעשינו כיתה ענקית ומגובשת וכך אנחנו מרגישים כבר שבעים שנה. אנחנו עדיין קבוצה מגובשת, נפגשים ככיתה אחת לחמש שנים ושמחים מאוד-מאוד אלה באלה. וכאן אני רוצה להחמיא לנו ולמורים שלנו: ילדותנו עברה עלינו בתקופת המלחמות הכי נוראות שעברו על העולם ועל הארץ שלנו. בגרנו בין המלחמות. לא היינו מפונקים, כי לא היה אצל מי להתפנק. אף פעם לא חשבנו שמגיע לנו עוד ועוד. ההורים עבדו קשה ובקושי הוציאו לחם מן הארץ ואנחנו עזרנו ככל יכולתנו. לא קיבלנו אפילו אחוז אחד ממה שמקבלים ילדים היום – ובכל זאת גדלנו ובגרנו לתפארת. כשהיינו ילדים, לא היתה שום התחבטות מה לקנות לנו במתנה – גופיה, גרביים או זוג תחתונים חדשים התקבלו בתודה ובשמחה. לבר או בת מצווה קיבלנו, אם היה די כסף בבית, שעון או עט נובע, שהיו אמורים לשמש אותנו לכל החיים, כלומר, עד היום. מישהו משתמש בהם עדיין? על חו"ל אפילו לא חלמנו. מי בכלל רצה לנסוע בהתנדבות לגולה? נסיעה באוטובוס של שמוליק או של ירושלמי, לפתח-תקווה או לתל-אביב, היתה חוויה מרגשת שדובר בה רבות. גם במשאית של בינדר ואדלר שמחנו לנסוע. אולי כדאי להסיק מכך, שהשקעה מסיבית בפינוק היא שגיאה חינוכית. אגב, אני רוצה לומר מלה או שתיים לאותם הורים שמלמדים את ילדיהם בבית ולא שולחים אותם לבית-הספר – אני מרחמת על הילדים האלה, שנמנעת מהם החברותא הזאת שיש לנו. הביחד הזה, הזיכרונות המשותפים, ההווי והגורל המשותף שחלקנו. זכות מיוחדת נפלה בחלקנו, כי זה היה אז, ומרגיש גם עכשיו, כמו לגדול במשפחה גדולה ומורחבת, משפחה אוהבת ואכפתית. כל בוקר של הגעה לבית-הספר היה מלא בשמחת הפגישה עם החברים מכפר הס, עין-ורד ותל-מונד. וככל שעוברות השנים, נוסף ערך מוסף לחברות הזאת שאין כמוה. לי יש חברים וחברות רבים, אהובים וקרובים שנתווספו במשך השנים, אבל איש מהם אינו שוכן כל-כך קרוב בתוך לבי כמו תרצה ויפה, בינה גימל, נאווה, עודדה – ורינה לֶמשֶל, שהייתי באה אליה וכבר בדרך מרגישה את הטעם המופלא של קוביית הגלידה-וניל מהפריג'ידר. בגלל זה הם היו, בעיניי, עשירים של ממש. תודה, חרות. היה כיף גדול. *מושב חרות הגיע לגבורות ואמא שלי, בינה אופק, תקרא את הקטע הנ"ל בקול במסגרת החגיגות שייערכו שם השבוע |