להיות שם בשביל אנשים שקשה להם להושיט להם יד במצוקתם לצאת כנגד כל העולם כדי לעזור לאותו אדם לסייע לחלשים להציל את המסכנים
וכשאותו חלש מתחזק וצובר כח משלו אותו חזק נוטה להשאיר אותי מאחור לא לזכור לי זכות עזרתי בתקופה בו היה לו קשה
אני לבנתיים הוחלשתי כי למען אותו חלש רבתי עם אחרים הצלתי אותו מהרעים והוא ניצל וכשהוא ניצל אני נשארת בחזית והוא משתלב אני נשארת לבד והוא ששמח שעבר את שעתו הקשה והוא שכבר רוצה להיות חלק מכולם אינו רוצה להיות שם לצידי זו שכרגע סופגת את האש והוא ניצב מולי ולא איתי
ואני שואלת את עצמי מדוע אני מושיטה יד לאותו אחד שיפנה לי עורף וכיצד כל פעם אני מגיעה לאותה התוצאה? מה מנהל אותי בתהליך?
כשאני מושיטה את היד אני מרגישה החזקה אני מרגישה במרכז זאת שמתקנת את העולם מתוך החולשה שלו לוקחת כח האם אני מתקשה לפגוע באנשים סביבי? אינני בטוחה וכיצד קורה שאני הופכת להיות בקו האש? מדוע עזרתי גורמת לכעס? והאם באמת הוא לא מחזיר לי טובה או שאני מצפה להרבה יותר? אולי מצפה להכרת תודה שאינה נגמרת? אולי מצפה שיעשה שם הכל בשבילי אולי מרגישה שהוא צריך לסדר כעת אותי? ואלי משרשרת את עצמי אליו במקום לדאוג לטובתי?
תמיד אבל תמיד תיהיה שם קודם כל בשביל עצמיך אם לא תיהיה בשביל עצמיך לא תוכלי להיות בשביל אחרים ואף תקשי עליהם
לתקן את העולם זה נהדר אבל כנראה שיש דרך אחרת לעשות זאת |