אני זוכרת שהייתי מתווכחת עם אנשים ולנגד עיני תמיד ראיתי את הפלסטינאים המסכנים, חסרי הבית וחסרי התנאים הבסיסיים המצריכים קיום מינימלי, קיום של בני אדם.

אני זוכרת שחינכתי גם את בנותי לראות את סבלו של האחר, את הכאב את הצער, את האובדן של העם שכנגד.

אני זוכרת שאנשים ובני משפחה הביטו בי בהשתאות ושאלו - איך זה שיצאת כל כך שונה? זה לא מתאים לקו החשיבה של המזרחיים,זה מתאים יותר לצפונים הפלצנים יפי הנפש..

אני זוכרת שתמד אמרו - "לא כדאי לכם להתווכח אתה, זה לא יעזור , היא לא משלנו היא שמאלנית.." ואז הייתי מרגישה מאוד חריגה ושונה, אבל לא חשבתי לרגע לשנות עמדה , דעה, או קו חשיבה.

אבל, אחרי שמדינת ישראל ויתרה על שטחים ויצאה משם, אחרי שישראל יצאה מעזה, אחרי שנפלו כל כך הרבה חיילים ודם רב נשפך, אחרי שישראל באה לקראת ...אחרי שקריאותי של נשיא אירן לחסל את מדינת ישראל ולעשות יד אחת עם סוריה, אחרי ההתחמשות של לבנון וחיזבלה, אחרי השתלטות החמאס על הפלסטינאים וחטיפתו של גלעד שליט הגעתי למסקנה קצת באיחור לצערי שאין עם מי לדבר, אין עם מי לנהל משא ומתן, אין עם מי לעשות שלום, שאין לנו שום עסק עם האירנים אז מה הם רוצים מאתנו? ומה יש לנו עם לבנון הרי יצאנו מלבנון? ומה רוצים מאתנו בעצם?

היום אני מבינה שזה או אנחנו או הם. והלואי ואתבדה.

אבי זכרונו לברכה אמר פעם - קשה להאמין שפעם יהיה שלום עם הערבים. שני עמים עקשניים קשי עורף.

היום כאשר מאיימים על חיו של אמיר בניון בגלל שיר שכתב "אני אחיך" שיר שכביכול מכוון לענת קם ולעיתונאי שברח - בלאו,

אני קצת משתאה, כי אני בצד השני, הוא בסך הכל כתב שיר על איך אדם יכול ללכת נגד העם שלו, הצבא שלו, המדינה שלו.

אז גב' ענת קם, גם אני הייתי פעם בצד שלך , כואבת את כאבו של העם האחר, אבל היום כאדם בוגר ומבוגר, אני מבינה שגם לעם שלי יש זכות קיום, ובכל דור ודור באים עלינו לכלותינו אבל לא תמיד הקדוש ברוך הוא מצילנו מידם. שאלי את עצמך ומה אתנו? מי יציל אותנו?

בעבר כתב משה דיין את הספר "הלנצח נאכל חרב?"

 ואני עונה -הלואי ולא.