שש שעות אני חופר, שפוף על הברכיים, ועדיין לא מצאתי את הסלע. אני זוכר היטב כל פרט בהסברי פרופ' הראל מה עליי לחפש. מטבע כסף שעליו מוטבע אשכול ענבים, אחד משבעת המינים של ארץ ישראל,בצירוף הכתובת: "שנה א' לחרות ישראל". בסלע כזה ניתן היה לקנות אז בית. בדיוק מה שאני מתכנן לקנות כשאקבל את הפרס בן מיליון השקלים על מציאת המטבע הנדיר הזה מתקופת מרד בר כוכבא.

"זה מטבע נדיר ביותר", התלהב פרופ' הראל, שתדרך אותנו, קבוצת סטודנטים לארכיאולוגיה מהאוניברסיטה העברית. "רוב המטבעות העבריים מתקופת המרד, היו הטבעה שנייה על גבי מטבעות רומאים קיימים. אבל המטבע הזה הוא הטבעה ראשונה. יש אומרים שבר כוכבא התעקש, שהמטבע הראשון של המרד יהיה עברי טהור, ויוטבע במהדורה מוגבלת על טהרת תרומות כלי כסף מתושבי אזור ירושלים, כלים שהותכו ושימשו מקור למטבע העברי החדש, מטבע החירות מעולה של רומא".

כמו כולם גם אני השתוקקתי למצוא את הסלע יקר הערך הזה, לא רק בגלל הפרס, אלא גם משום היוקרה שנלווית אליו: פרסום עולמי, הכרה בכישוריי, הצעות עבודה משובחות, כל מה שסטודנט לתואר שני בארכיאולוגיה שואף אליו לקראת סיום לימודיו. דמיינתי כבר את כותרות העיתונים עם הריאיון אתי: "כוכב דרך בשמי הארכיאולוגיה בישראל! שמעון בר כוכב מצא את המטבע הראשון מתקופת מרד בר כוכבא!"....

לא, אני לא קרוב משפחה של שמעון בר כוכבא המפורסם...שמי המקורי הוא שמעון ברכוכוביץ, שם שאף אדם נורמאלי לא יכול לבטא, לכן לפני שנה, לכבוד יום הולדתי ה-26, שיניתי לבר-כוכב. משנה שם, משנה מזל. אי אפשר להתעלם מהמשמעות של המילה כוכב. זה מה שרציתי להיות כל החיים, אבל לא הצלחתי מעולם. בעולם הארכיאולוגיה מי שמתפרסם זה הפרופסורים, גם אם העוזרים שלהם עושים את העבודה השחורה.

 כל אסיסטנט, לא רק אני, יודע, שאין מצב שבו מישהו יקבל קרדיט אם אין קידומת של "פרופ" לפני שמו. אלא שהפעם נשבעתי לא לוותר. אני אמצא את המטבע ואדרוש את כל הקרדיט, בלי התחשבות בפרופ' הראל. הוא כבר מספיק מפורסם! הגיע הזמן לתת הזדמנות גם לצעירים!

אני שותה קצת מהמימייה, מנגב את הזיעה והאבק ממצחי וממשיך בחפירה למרות דקירות הכאב בגבי, בברכיי ובאצבעותיי. את המחילה הצרה הזו בתוך מערה נסתרת בהרי ירושלים, גיליתי הבוקר, ולא סיפרתי עליה לאיש. הפתח המוביל אליה היה סתום ועברתי על פניו עשרות פעמים בשבוע האחרון. לא יודע איך זה קרה, אבל מעדתי על אבן, ומרפקי חשף לפתע את הפתח למחילה. מאז אני חופר בטירוף, בתום כל יום מקפיד לכסות את הפתח שוב, שאף אחד לא יחטוף לי את המחילה הסודית. כאן, אני מקווה, אגלה את המטבע, בדיוק כפי שהתגלו 120 המטבעות האחרים במערות מסתור אחרות באזור, מערות ששימשו מחבוא למורדים.

אני מרגיש כבר חנוק מרוב אבק חפירה, ומחליט לצאת החוצה לשאוף קצת אוויר. לאחר שאני מכסה בקפדנות את הפתח, אני זוחל חזרה החוצה ונאנח בהקלה כשאני יכול למתוח את איבריי הארוכים ללא הגבלה. אני מתיז מים על שערי שהיה פעם שחור, וכעת לבן מאבק, ואני הולך לשטח "המטבח" המאולתר שלנו בשטח, לעשות לי קפה. שלוש מארבע הבנות של הקבוצה נמצאות כאן, ואני שמח , כי זה אומר שלא אצטרך לעשות את הקפה בעצמי. אני קצת מצטער שהיפה מביניהן, מלי, לא נמצאת פה.

 אני שונא שהורסים לה את השם "מלכה" שכל כך מתאים לה, ועושים ממנו את המהדורה החיוורת "מלי". כי מלכה באמת נראית כמו איזו מלכה מתקופה עברית קדומה. גבוהה, תמירה, מצח גבוה, גבות עדינות משורטטות להפליא, והשיער – פשוט זהב טהור נוצץ בשמש.היא היחידה ששווה מבט בכלל. כל השאר, עדיף לא לתאר. אני לוגם את הקפה ודוחה את הפלירטוטים המגושמים של הבנות. בכל מקרה רומנטיקה זה ממש לא התחום שמעניין אותי כרגע. אני משתרע על האדמה הקשה ומדמיין את הרגע שבו ייתקלו אצבעותיי במטבע....זה כל מה שמעניין אותי.

אני חוזר למחילה וכמעט מתנגש במלכה שיוצאת מהמערה סמוקה ומיוזעת. אפילו במצב הזה היא נראית נפלא. היא נועצת בי מבט מוזר, ויוצאת. כמה חבל שהיא לא זורקת בכיוון שלי. גם היא ,כך אומרים, משקיעה את כל כולה בחיפוש אחר המטבע נושא הפרס והיוקרה.

 אני צוחק לעצמי כשאני חוזר למחילה הסודית שלי. החיוך נמחק מפניי כשאני מגלה שהפתח שהסוויתי כל כך טוב –חשוף וגלוי לפניי! מישהו עלה על התגלית שלי! רק זה חסר לי, שיקדימו אותי אחרי כל המאמצים שעשיתי!אני משתטח על ברכיי וזוחל אל תוך המחילה עד המקום שחפרתי. מישהו היה כאן!...יכול להיות שזאת מלכה? הדם אוזל מפניי. לא, רק לא היא! אני לא רוצה להתחרות בה, במושא הפנטזיות שלי!

אני ממשיך לחפור כאחוז קדחת, כאילו חיי תלויים בזה. אני לא מוצא כלום. אני שוב מסווה את הפתח, והולך לישון באוהל בחוץ. אני חוזר למחילה עוד לפני הזריחה, נתקל במלכה יוצאת מהמערה, ו...מוצא את הפתח שוב גלוי! לכל השדים והרוחות! עכשיו אני נשבע למצוא את המטבע, ולא איכפת לי כלום! אני שוב עושה הפסקה ושותה מים מהמימייה, כשאצבעותיי, שכולן מוקד כאב מתמשך מרוב חפירות, מפילות את המימייה לארץ, ונחיל מים דקיק מרטיב את העפר שחפרתי. משהו מבריק שם, בתוך המים. אני תופס את זה, ולעיניי מתגלה מטבע כסף שעליו מוטבע אשכול ענבים....

אני אוחז את המטבע, מתקשה להאמין. עשיתי זאת! הפרס הגדול שלי! היוקרה, הפרסום, ההצעות...הכול שלי! וואו, אין כמוני! אני פשוט גדול! כן, אני כוכב! "הגישה היהירה הזאת לא תוביל אותך לשום מקום...", אני שומע קול לגלגני מעבר לכתפי. אני מסתובב, ושם, על הקיר מחוץ למחילה, אני רואה רוח רפאים! זהו גבר שתלתליו הזהובים פראיים, צונחים על גבו. תווי פניו חזקים ומרשימים. הוא נראה די דומה לבר כוכבא שטבוע על המטבעות. אני לא אומר כלום, והוא מגיב כאילו דיברתי בקול! "כן, אני בר כוכבא", הוא אומר בעברית מושלמת. "אני מברך אותך על שמצאת את המטבע העברי הראשון שהוצאתי".

"אתה צוחק עלי, או מה?", אני שואל בגרון ניחר. "אתה שחקן בהצגה?". אבל הגבר רב הרושם צוחק. "תחשוב מה שאתה רוצה",הוא אומר. "לי זה ממש לא משנה. אני פה רק לברך אותך ולעוץ לך עצה קטנה...היזהר מהיהירות! ". אני מרים את גבותיי בשאלה. "אני? יהיר? כי אני רוצה את הקרדיט לעצמי? אבל למה? לא מגיע לי לקבל קרדיט? מדוע אתה קורא לזה יהירות?".

רוח הרפאים שותק. אחר כך אומר בשקט: "כי לא מצאת את המטבע לבד. ראיתי אישה שעזרה לך לחפור...שערה כצבע שערי, והיא שומרת סוד". אני מיד נזכר במלכה ובחשדותיי. "זאת מלכה?", אני חוקר. "היא אכן מלכה בכל רמ"ח אבריה...", באה התשובה. "ועצתי לך שתדע להעריך את זה....". "למה אתה מתכוון?", אני שואל, אך הדמות מתפוגגת לאטה אל תוך הקיר, ואני בטוח שמרוב חפירות פשוט הזיתי...

אני שומע רחש קל. הייתכן שהוא חוזר? אך מאחוריי, שותקת, תמירה ומלכותית, עומדת מלכה. "אני רואה שבסוף מצאת אותו, את הסלע הנכסף.....", היא אומרת, מתבוננת במטבע הכסף בידי. "ואני כל כך קיוויתי למצוא אותו ראשונה!". אני לא יכול להוציא הגה מהפה. לאחר דקה שנראית כמו נצח, אני שם את המטבע בידה, וסוגר עליה בידי. אני מרגיש חמימות נעימה כשידינו אחוזות זו בזו, סוגרות על המטבע."שנינו מצאנו אותו", אני אומר. היא מחייכת לעברי חיוך שמאיר את כל כולה, ואני סוף סוף מבין מה בר כוכבא רצה להגיד לי...

  * כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c)