מילים שלוחות
מילים - כמו חיוך, כמו מבט נוקב - יוצרות אדווה. ידיעה זו מטילה אחריות רבה, ומחדשת תדיר את האהבה לבני אדם. אל תוך הים הרוגש הזה, בו אדוות משלכם נוגעות בי, אני שולחת גם מילים משלי - סיפורים, רשמים, שאלות חיים להתבוננות ושאר פירות (-:}>
פוסטים פופולאריים
-
גם אני רק בת-אדם...
19/5/11 | 2567 צפיות
-
יותר לא אבקר שם... [ליום השואה]
29/4/11 | 2223 צפיות
-
אפודה "גם וגם" - בעיקר תמונות
7/4/12 | 4275 צפיות
-
"מה 'כפת לי, הרי מחר כבר לא אהיה כאן!"
13/4/12 | 3106 צפיות
-
ככה הם מדברים [ ב ]
20/1/12 | 2265 צפיות
-
עצמאות - ערך חשוב גם ביחסי אהבה
28/4/10 | 717 צפיות
פוסטים אחרונים
0
מול המראה [2]
תגובות אחרונות
-
דיוטימה
בתגובה על מול חלון ראווה לבגדי גברים...
-
מרב 1956
בתגובה על במענה לתגובות האחרונות על "שיחות עם הילה (15)"
-
מכבית- coach לכתיבה
בתגובה על הילה גאה בהישגיה בכיתה א' וסבתא גאה בהילה
-
מיכאל 1
בתגובה על שיחות עם הילה - (15) לקט אחרון כתשורה לראש השנה
-
רחלי45
בתגובה על אבן לא שואלים
-
רחלי45
בתגובה על התמונה החסרה
תגובות (16)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
הו, כמה שהם מלמדים אותנו, ילדינו האהובים...!
יחסינו איתם בהתהוות מתמדת ולא משנה מה גילם ומה גילנו.
באמירתה זו ציינה הבת-המורה מפורשות - יש להפוך את הדף לפרק הבא: "ספאראציה אינדיבידואציה".
תודה, מור, על השיתוף המאלף.
בגיל 15 לערך
ביתי האהובה גל אמרה לי באחת השיחות שלנו
"אבא, אני קודם כל גל ואחרי זה הבת שלך"
המשפט הזה היה נקודת מפנה ביחסים שלנו
כיום אוכל לומר כי היא המורה הרוחנית שלי
בזכות עוד כמה "פנינים" שהעניקה לי בהמשך :-)
שבוע טוב
הורים - תמיד הורים ואימהות על אחת כמה וכמה...
בהיה זה באוקטובר לפני שלוש שנים.
יצאתי לטיול בן שבוע באוסטריה, עם בני, שזה לא מכבר פרש לגימלאות כקצין מנוסה בתפקידים רבים.
אירופה באוקטובר היא כמו ינואר בישראל...
עצרנו באחד הפיתולים במעלה האלפים לחזות בנוף, אני עטופה היטב והוא בחולצת T.
- הדר, קח לך את המעיל, קר נורא!
- אימא... אני מזכיר לך שאני כבר בן 45! [הוספנו גם את זה ליומן הקוריוזים].
כשבועיים אחרי שחזרנו, כממתיק עמי סוד, סיפר לי שגם מאיה בתו-נכדתי, הזכירה לו לאחרונה שהוא נודניק בעניין מסוים שהיא כבר בוגרת למדי לקחת עליו אחריות...
ככל שהם מתבגרים רב הסיכוי שיבינו אותנו יותר.
קצת במאוחר גיליתי שלא הגבתי לתגובתך.
תודה לך, גם עבור ההזדמנות לספר את האנקדוטה הזו.
נכון "ב.ג."
אומנות היא להתנהל כראוי עם ולמרות כל הסתירות.
תודה ושבוע מבורך גם לך.
מראה מראה...
ההתנהלות האנושית בעולם
כפרט וככלל, גוררת אחריה
סתירות. מטבע הדברים כל אדם
לפי הבנתו ואישיותו מיישב אותם.
תודה על "המראה"
שבוע מבורך.
מקיף מזה פשוט אין!
תודה רמי.
שאלה טובה.
הורים שדואגים למלא את כל צרכי הבן. לא נותנים לו חופש לבצע מטלות שעליו להתנסות בהן בהדרגה ובכוחות עצמו. לא מעורבים תוך הבנה הדדית בהתפתחותו, מבלי לפגוע בעצמאותו. הורים כאלה עשויים להפוך אותו לתלותי.
הורים שמפקידים אותו באחריותו של הצבא, שם הוא רואה קצת חופש לפתור את בעיותיו בעצמו, מחוץ לתפקידיו השגרתיים.
הורים חששניים כאלה פשוט פוחדים מתוצאות החינוך שנתנו ומהאפשרות שיאבדו שליטה, בעיקר כשאין מספיק אהבה והבנה הדדית.
ההורים חייבים לתת לבן, היוצא לעצמאות, חופש גמור עם הבטחה שיעזרו לו בכל בעיה ובעיקר במקרה כשלון. הנער צריך להרגיש שיש לו עורף של הורים ולא ועדת ביקורת שמרחיקה אותו.
בחור בגיל 21 מותר לו גם להיכשל וללמוד מנסיונו וגם להעזר בנסיון הוריו.
אם הוא יוצא מבית מפרגן ומעודד תהיה לו יותר הצלחה בחייו.
שבוע טוב,
רמי
תודה על השיתוף גלוי הלב.
ואריאציות להורות כמספר ההורים...
אני רואה זאת כתסמונת של בנים/בנות בכורים/בכורות
חוסר הביטחון והנסיון של ההורים בגידול צאצאים
הילד הראשון הוא בגדר ניסיון בכל מיני שלבים של החיים
אם האחרים זה זורם יותר
אני רואה אצלי כבת בכורה.. ורואה במראה את בני בכורי..
שצריך להתחיל ללמוד נהיגה... וכול כולי פרכוסים [בהגזמה קלה]
מקווה שזה יתמתן לקראת הגיוס..
הרבה תלוי במה שאנחנו כהורים משדרים לילד.. במודע או בחוסר מודע...
הו, מוטב לא לשאול...!
ובלי כל קשר לדעתו עליהם, יש בהחלט מקום לשאלה הזו בפני עצמה.
בסיכומו של דבר התוצאות הן המעידות וכפי שזה נראה, ובעיקר "נשמע" מהרבה בתים, נראה שלא משהו...
תודה דורון על הרחבת השאלה.
איני סבורה שמגמת ההורים היא לעצור בעד ילדיהם מלהתפתח, הם רק חושבים שיוכלו להתפתח דרך ניסיונם והבנתם הם.
תודה אלי.
הסברת היטב את המצוי מול הרצוי. מכאן באמת ההתלבטות.
תודה לך 'מארי'.
יש הורים מפגרים, שרוצים
לעצור התפתחות היליד.
הניחי למפגרים ול"סטירות",
אין פה מקום לבעיות. אלי.
ומה דעתו שלו על הוריו?
ההם מסוגלים לנהל את חייהם בעצמם?
כן יש סתירה,ללא ספק...
כשבני (כעת 25) חזר מהמלחמה האחרונה בלבנון נשבעתי שאשחרר...זה עדיין קשה אבל זו בעייה שלי לא שלו :)
אני מבינה למה את מתלבטת אם זו סתירה או לא,
נראה שאלו שתי התמודדויות במישורים שונים: מיומנות של חייל נרכשת, מיומנות לחיים גם אבל לוקחת יותר זמן.
לנו ההורים נדמה, שאנחנו יכולים ללמד את הבנים איך לחיות את חייהם ולמנוע מהם טעויות שכבר עשינו,
אין זה כך! הם חייבים לטעות בעצמם ואנחנו חייבים להתריע, ככה זה...:)