ההבחנה החשובה ביותר שפורטגנג עושה בספר "עכשיו מה?" היא בין השאלה "מה אני עושה?" לבין השאלה "מי אני?". המפתח לחיים מלאי סיפוק, אומרת פורטגנג, אינו מונח במה שאני עושה אלא במי שאני. למצוא את התשובה לשאלה האחרונה זו מטרת התרגילים הבאים. ההבחנה בין שני אלו הובילה אותי לכמה תובנות אפילו כשעשיתי את התרגילים באופן קצת מרתוני בהתחלה ואני מקווה שעכשיו שאתמקד יותר בכל תרגיל אוכל להגיע אפילו ליותר תובנות.

התרגיל הראשון לכאורה נשמע כמו משהו ידוע ומוכר: עלינו לכתוב קורות חיים. חשוב לכתוב אותם לא כסיפור אלא כנקודות כי כך יהיה קל יותר לנקודות מסויימות ל"קפוץ" החוצה. ואולם, בניגוד לתרגילים דומים שמטרתם לנסות למצוא את הכישורים שלנו או את החוזקות שלנו המטרה בתרגיל הזה היא לנסות להבין מי אנחנו ובאילו מצבים אנחנו יותר מי שאנחנו רוצים להיות מאשר במצבים אחרים.

אחרי שאנחנו כותבים את קורות החיים בצורה כזו עלינו לעבור עליהם ולראות אם יש משהו שרומז לנו על תבנית חיינו. אם אחרי כתיבה ראשונה אנחנו לא מוצאים משהו כדאי לכתוב שוב את קורות החיים ולהוסיף עוד דברים שאולי שכחנו קודם. כדאי להוסיף גם פרטים שנראים פחות חשובים כגון: אנשים שהקסימו אותנו, פעילויות שסיקרנו אותנו או מה רצינו להיות כשנהיה גדולים.

אחרי שעשינו זאת עלינו לחפש רמזים משלושה סוגים:

א.     חוטי שני שעוברים בחיינו (למשל, האם יש איזה מכנה משותף לכל העבודות שעשינו? האם יש מכנה משותף לכל התחביבים שלנו ועוד). בשלב זה לא משנה אם קשה לנו לפרש את משמעות חוטי השני האלו, העיקר הוא שנמצא אותם.

בנתיים מצאתי כמה: רוב הפעיליות שהעדפתי היו כאלו שעושים לבד (קריאה, מלאכות יד, ציור). כמעט בכל תקופת חיים היתה לי חברה אחת. הרבה מאוד מהדברים "קרו לי" ולא באו מיזמתי.

ב.     חלומות שהופרעו. האם קיימים בחיינו דברים שהתחלנו והפסקנו? האם קיימים דברים שאנחנו חושבים עליהם כל הזמן אבל לא מצליחים ליישם? על סעיף זה נמשיך לעבוד בשבוע הבא אבל לעת אתה מספיק לנסות לראות אם יש כאלו.

גם כאלו מצאתי כמה: להיות ציירת, לכתוב ספר תיאוריות, להצליח באקדמיה. למצוא את משמעות החיים, טעם החיים. לפתוח משרד ארכיטקטורה. למצוא חברות אמיתית

ג.      מניע דוחף (driving motivator). כאן מדובר דווקא על מניע שלילי, משהו שאולי פעם היה מועיל והפך להרגל ועכשיו הוא רק מעכב אותנו, משהו שדוחף אותנו כמעט באופן אוטומטי לעשות דברים בדרך שפוגעת בנו. אם עלינו על משהו כזה יש לעשות עליו את אותה עבודה שעשינו על האמונות בשבוע שעבר.

אחד הדברים היותר משמעותיים שדוחפים אותי הוא הפחד מלשמוע סירוב. מה שמביא אותי להיות פאסיבית רוב הזמן. המשפט שכבר הזכרתי פעם "מלאכתם של צדיקים נעשית על ידי אחרים" מלווה אותי רוב הזמן. הפאסיביות הזו אמנם ליוותה אותי די הרבה זמן וגם הוכיחה את עצמה אבל אולי לפעמים היא מעכבת אותי וצריך קצת לזנוח אותה.