וכל הלילה חלמתי חיים אחרים במקומות אחרים, והתעוררתי בבוקר לצליל של גשם, אז יצאתי לחפש בטירוף את הקשת אבל אדי העפר של מדורות ליל אמש, הפריעו לשמיים לנצנץ בכחול את השמש, ונותרתי כמו זו בסרט, שהיה פעם בשחור לבן בטלויזיה, כשהייתי קטנה, כמו הילדה בכוכב ההוא, שבו זורחת השמש רק שעה בהרבה שנים וכל הזמן יורד גשם, וכל הילדים כלאו אותה באיזה חדר, כמעשה קונדס ניתעב, וכשהגיעה השעה, הם כולם רצו החוצה מתוך המקלטים האפורים שהם חיים בהם, כדי לקטוף פרחים פורחים בתוך קרני השמש. ורק היא, נשארה שם, שמה כף ידה, על קרן אור אחת משתרבבת דרך חריץ חלוני. כשחזרו חזרה והגשם חזר לפעום את שלו, הם שחררו אותה, והיא יצאה ופניה כלפי מעלה וידיה פרושות ועיניה דומעות, ואני כילדה ישבתי על הספה, לבדי לבדי, בוכה איתה. את כל הפרחים של כולם היא קיבלה אז. אני לא רואה פה פרחים, גם לא קשת, גם לא חלומות מתגשמים, גם לא שמש. אוהבת שמש, מאד. |