בהתרגשות יתר בטלפון, בעירום, בלבוש,
גם הפעם הפעלתי לקראתך יער.
תחשוב, כמה ענפים ינשופים אנפות צריך
להעלים, שאיני ראויה יותר משאני.
שאתבייש, למה?
ככה קרפדות מדליקות חברבורותיהן בחושך,
הוריקנים מסתתרים לפני מהירותם,
יש אפילו הקמים מן המתים.
אבל החיים מעמידים פנים שאני היא זו,
עיקשת מדי למחלה, חולה מדי לתרופה.
בסוף הנפילה הם מחכים לי, במבט מתחטא נורית זרחי |