הספרים תיכף נפתחים 

עיניהם החודרות עלי נמצאים 

כולי בוש ונכלם 

מרגע שעזבתי את משכני הארעי  

נמצא אני תלוי בן עולמות 

כל רצוני להגיר דמעות 

אך אותם אגלי טיפות 

קיומם לא שייך להיות 

הדרך חזרה אינה תלויה בי 

הדברים הצחורים הנושאים אותי 

נראים לי לפתע כעורבים 

נפקד מכוחי סירוב 

אזלת ידי משוועת , זועקת 

טלפיהם אוחזות ננעצות 

למרבה הפלא לא מכאיבות 

ליפול חזרה הן מונעות 

לא השלמתי את יעודי מיילל 

צווח בלי קול.. 

רק את משק כנפיהם אני שומע 

האור הגורף את הסביבה 

זהו..אין דרך חזרה 

מה אגיד ומה אספר 

בכלל לא יקדישו לי זמן לדבר 

מכה בלי יד,על מקום שאין לב 

בעודי כמו תינוק מייבב 

עוד ניסיון , לפנים משורת הדין 

אחריות על מעשיי אני לוקח 

דוממות .. בלי פטיש המכה על סדן 

אפילו רחש קל 

ענן בגודלי שלי.. מולי.. 

דחיפה קטנה.. 

מוצא את עצמי על כסותי 

מרגיש את הדמעות 

שמשום מקום צצות  

הלמות ליבי..חזרו הדפיקות.. 

עם הרבה הבטחות....