היום בו פגשתי אתונוס היה יום שלישי או רביעי, אני לא ממש זוכרת. זה היה יום סתווי, חמים וקריר ביחד.טיילתי ברחובות שינקין, אני והמחשבות שלי, הכל נראה לי כל כך קסום ויפה – כנראהריחפתי בין חלום למציאות. ברגע אחד התעוררתי לאמת, כאשר מכונית אחת עצרה בחריקתבלמים והנהג החל לצפור ולצעוק. פתאום ריח הפיח והזוהמה חדר לאפי בלי רשות. מציאותתל אביבית אופיינית, ברוכה השבה. פתאום ראיתי על הרצפה מין חתיכת צדף מיוחדת נורא.איזה מוזר- חשבתי לעצמי בזמן שהרמתי אותה, היא הייתה די גדולה, אמנם הים פה בעיראבל הוא קצת רחוק. המשכתי ללכת ובין המון וכל הרעש שמעתי מין בכי חרישי, זה היהנשמע לי כמו מנגינה מוכרת, אולי משהו של שלמה ארצי, אני לא בטוחה. הרמתי את הראשואז ראיתי אותה שם בצד, ההמון הרועש והתנועה החולפת כמעט מחקו את דמותה מעיניי.אבל לא פיספסתי. כי אי אפשר להתעלם מהמראה הזה, עם השיער האינסופי שסביבה. היאפשוט ישבה על הספסל ובכתה. "נראה לי שאיבדת את זה" פניתי אליה והושטתיאת חתיכת הצדף. היא הביטה בי בעיניים נוצצות מבכי ומיד התפשט על פניה חיוך, ענקומאופק, כמו של המונה ליזה. "תודה" היא ענתה "חשבתי שאיבדתי את זה,אני ממש מעריכה את זה, את לא מבינה כמה. אפשר להזמין אותך לכוס קפה?" דיברהכמעט בלי לנשום, לא האמנתי וחייכתי חיוך מאופק, מנסה להסתיר את ההתרגשות. ישבנובבית הקפה הסמוך, דיברנו על הכל. סיפרתי לה שאני שומרת על החתולים של אחותי אז אניגרה קצת בתל אביב, אבל באוקטובר אני מתחילה ללמוד בצפון. היא סיפרה לי שהיא בדיוקעברה לפה, כדי לברוח, נמאס לה להיות סתם ציור. היא רוצה להיות שחקנית ואולי מגישהבטלויזיה. היה לי ממש כיף. פתאום בלי ששמנו לב היה כבר חשוך וקצת קריר. "ישלי חולצה בתיק, את רוצה?" שאלתי בזהירות, אני לא בטוחה מה עמדתה בנושא."אני אשמח, אני לא רגילה לזה". אצלה בציור תמיד שמשי. בסוף הלכנו הביתה,אני בשמלת פסים צבעונית וחולצה שחורה ארוכה, כדי שלא יהיה לי קר. והיא בשיער ארוךארוך וחולצה אפורה של היינס. היא הודתה לי והלכנו כל אחת לדרכה. היה כיף ומוזר גםיחד. עכשיו אנחנו חברות בפייסבוק. קבענו להיפגש בפעם הבאה שאני אהייה בתל אביב.