כשיצא השיר של גלי עטרי 'רק מה שאת אוהבת', חשבתי שהוא חמוד. לא התעלפתי ממנו, כי בסך הכל אני די צינית, סולדת מקיטש בדרך כלל, ולא ממש בקטע של 'מחשבה בוראת מציאות' (או כמו שאומר השיר - 'מי שאת רוצה יבוא'). גם כל העניין הזה של 'תעשי רק מה שיהיה לך טוב' נשמע לי קצת אגוצנטרי, אגואיסטי ונהנתני, בדומה להרבה מהמסרים הניו-אייג'ים שנפוצים עכשיו. אבל מצד שני גם ראיתי בו איזה מסר של העצמה נשית, של התפתחות, של סירוב להסתפק במה שמייעדות לך המוסכמות החברתיות (תתפשרי כי אחרת תישארי לבד). בקיצור, חשבתי שהוא אחלה שיר לטקס בת-מצווה.

והרבה זמן שמעתי אותו בחיבת-מה, עד שלאחרונה התחלתי לשמוע אותו שוב ושוב - כשהוא משמש בפרסומת למה שנקרא 'רפואה אסתטית' - ניתוחים פלסטיים, טיפולים קוסמטיים פולשניים (בוטוקס וכיו"ב) והסרת שיער.

זה הרתיח אותי. בזמן האחרון הולכת וגוברת הלגיטימציה לשימוש בשירים בפרסומות. קלטתי את זה מתוך שתי כתבות שהיו על הנושא במוסף שבעה לילות של ידיעות אחרונות, בהפרש של חודש חודשיים. הראשונה הייתה מסויגת אבל מבינה - חבל שאמנים מוכרים את היצירה שלהם למטרות פרסום, אבל מה אפשר לעשות, חייבים להתפרנס ממשהו. השנייה הייתה כבר ממש אוהדת - נאמר בה משהו בסגנון ששני הצדדים יכולים להרוויח מהעסקה הזאת - הגוף המפרסם שנהנה מהאהדה לשיר, והשיר שנהנה מהמוניטין של הגוף המפרסם.

את הגישה של 'חבל שאמנות משמשת בפרסום אבל קשה להתפרנס רק ממוזיקה בארץ שלנו' עוד יכולתי לקבל. את ההאדרה של השימוש בשירים בפרסומות כבר לא. בעיני כל שימוש בשיר בפרסומת 'מלכלך' אותו, והעובדה שהפרסומת מפרסמת גם את השיר לא מפצה על זה בכלל.

אבל בפרסומת שעושה שימוש בשיר 'רק מה שאת אוהבת' זה כבר מגיע לקיצוניות. שיר שסימל שחרור והעצמה נשית, משמש כדי לפרסם שעבוד לקריטריוני יופי צרים. עכשיו החופש לעשות 'רק מה שיהיה לך טוב' הוא החופש להגדיל את החזה, לשאוב שומן או להרים עפעפיים כדי שתוכלי, כביכול, להרגיש טוב עם עצמך.

כמו שאמרתי, זה הרתיח אותי. שאלתי את עצמי, איך אישה שכתבה שיר כזה יכולה למכור אותו לפרסומת כזאת. הלכתי לבדוק מי זאת. גיליתי - מצד אחד להפתעתי, מצד שני לגמרי לא - שכתבו אותו שני גברים. המילים - של מאיר גולדברג. הלחן - של יצחק קלפטר. שני יוצרים שכתבו כמה מהשירים הנפלאים ביותר שנשמעו כאן. את שניהם אני מעריכה מאד ובאמת - אני לא חושבת שיש לי זכות לשפוט אותם על הבחירה שעשו. זה נכון - קשה להתפרנס ממוזיקה בארץ הזו. ואני מניחה שהכסף מהפרסומת הזאת היה נחוץ להם. מה שכן - השיר הזה מחוק מבחינתי. לעולם כבר לא תהיה לו בעיני הקונוטציה המקורית שהייתה לו. הוא כבר לא מעורר בי שום רגשות חיוביים - רק גועל.

לגבי הרשת שמשתמשת בו - אותה אני דווקא כן שופטת. נכון שמראש יש לי התנגדות ל'רפואה אסתטית' (שמישהו יסביר לי איפה פה הרפואה בדיוק), אבל אני מוכנה לקבל את הביקוש וההיצע של שירותים כאלה, כל עוד לא צוחקים לי בפרצוף ומנסים למכור לי שבורות היא אושר ושיעבוד הוא חופש. השימוש בשיר הכביכול-נאיבי הזה הוא ציניות חסרת גבולות.

מעבר ללהגיד שהמעשה הזה הוא מגעיל מגעיל מגעיל, אני רוצה להכריז בזאת שאני לא קונה את המוצר הזה. זה אולי נראה פרדוקסלי - בתור אישה עם מודעות פמיניסטית אני לא אמורה להשתמש בכלל בשירותים מהסוג הזה. אבל לצערי אני עדיין, כמו רוב הנשים בעולם, קורבן של מיתוס היופי, וגם אני מקריבה את הקורבנות הקטנים שלי למולך הנורא, ופעם בחודש-חודשיים משילה כ-140 שקלים וסכה את רגלי בשעווה רותחת כדי שיהיו חלקות לשבועיים-שלושה. אם פעם אחליט להשקיע את כספי יותר בתבונה בהסרת שיער לטווח ארוך, אני אעשה את זה במקום אחר.