יושבת על הספסל בקצה הרחוב. מטיילת עם כלבה לא שלי. חושבת על זוטות. אהבה. אימון הכושר שעוד לא עשיתי. איזה סרט אראה היום. לידי שתי זקנות על הספסל. ניצולות שואה. מדברות. ואני מקשיבה. אחת אומרת שהייתה אוכלת עשבים רק לא לגור בגרמניה אחרי המלחמה. והשניה אומרת- כשאין ברירה אז אין ברירה. אחרי גיהנום הכל בא בחשבון- היא ממשיכה. לא יכולתי לראות גרמני ברחוב, אומרת הראשונה. כשראיתי- עברתי לצד השני של הרחוב, היא מוסיפה.והכלבה- לה יש חיים משלה. היא מושכת והולכת ואני איתה. שפחה חרופה. מה פתאום אני איתה. הוא נסע והשאיר אותה. " רק בשבת בבוקר היא צריכה הוצאה. אח"כ אחותי תבוא לטפל בה". מעולם לא הייתה לי כלבה. אני בחורה של חתולים. פתאום הדבר הזה. בקושי מכירה את בעליה וכבר אני עפר לרגליה. חמוד. זה בטח העיניים שלו שעשו לי את זה. " אולי תהפכי את זה למקצוע " צחק עלי שכן שמכיר אותי מהספסל וראה אותי איתה ויודע שאני לא שלה. אולי באמת. כך אפשר ליהנות רק מהטיולים והמחשבות מבלי הלכלוך בבית. כאילו יש לי זמן. נו באמת."זה תלוי באופי" היא אומרת, " אם יש לך אופי חזק אתה מסוגל להכל". ואני מקשיבה בשקיקה. חושבת על סבתא שלי. על איך לא תמיד יש לי כוח לסיפורים שלה, לא על השואה אלא בכלל. כמה חבל.טוב אחזיר אותה הביתה. אנחנו מגיעות לבניין והיא נובחת עלי בחדר המדרגות: "אני אגיד לו שאת לא היית נחמדה אלי!". טוב, אני נכנעת. אז לא נחזור. נלך לבקר את החבר שלך בקצה הרחוב. כבר למדתי. אני לומדת מהר. בסוף חזרנו. בתוך הבית היא פתאום מסתכלת עלי במבט של "סליחה, מה את עושה כאן?" כאילו לא רק עכשיו רצתי איתה שעה ברחובות וניקיתי את עקבותיה בכל העיר עם עיתון. שכחתי לקחת שקית. נו מה לעשות. אני לא בחורה של כלבים. "ביי" אני אומרת לה, ונועלת אחרי. אני עולה הביתה ומתקשרת לסבתא. שבת בבוקר, בשכונה 29.9 |