לא. אני לא מגזימה. אני באמת חושבת שהדבר הכי חשוב לרכוש כהורים זו האמפתיה. היכולת להכנס לרגע לנפשו של הילד, להבין את המקום שבו הוא נמצא ורק אז – להגיב.

אני חושבת שהורים בדר"כ כל-כך מחפשים את התשובה הנכונה, התגובה הנכונה. מתרכזים במחשבה "מה יהיה נכון עכשיו להגיד?" שהם מפספסים את העיקר. את ההבנה לנפשו של הילד.

אם תצאו לרגע מעצמכם, תרגעו מהצורך לדעת איך להגיב נכון, ותרו על הצורך בשליטה. חכו רגע והקשיבו לילד, נסו להכנס רק לרגע לראש שלו, לנפש שלו ולהרגיש איך הוא בטח מרגיש, יש הרבה יותר סיכוי שבאופן אינטואטיבי תמצאו את הדרך הנכונה להגיב.

למשל, כשאתם מעירים ילד שקשה לו לקום בבוקר. אל תגידו: "לא יכול להיות שאתה עייף, הרי הלכת אתמול לישון מוקדם". תכנסו רגע לחוייה הזו (הכל כך מוכרת) שבאמת קשה לקום בבוקר (ועוד למה, לבי"ס...) ואז ממילא ייצא לכם משפט כמו: "כן, אני יודעת, זה באמת קשה לקום בבוקר. בא, תגיד לי מה יכול לעזור לך. אולי אכין לך  כוס שוקו ואתה בינתיים תקום?"

אל תסתרו את דברי הילד, ואל תמעיטו בחשיבותם. 

למשל, כשהילד מגיע עם ציור מהגן והוא אומר לכם שהציור שלו ממש מכוער. אל תגידו משהו כמו "לא נכון, למה אתה חושב ככה? אני דוקא חושבת שהציור ממש יפה" או "לא נורא, מחר תצייר ציור אחר". היום זה היום ומחר זה משהו אחר. זה לא עוזר להרגשה של עכשיו.

תנסו לרגע להכנס להרגשה שלו, ואז תשקפו את מה שהוא אומר, כאילו תחזרו על דבריו. משהו כמו: "אתה לא מרוצה מהציור? חשבת שייצא יפה יותר?"

אל תרוצו למצוא פתרונות, רק תקשיבו...ואז תתפלאו איך הילד בעצמו מוצא את הפתרון, שהוא בדר"כ גם יותר טוב ממה שאנחנו ניתן.

הבת שלי באה אלי מתוסכלת יום אחד שאין לה מה לעשות בהפסקות, כולם יוצאים לשחק בחצר בכדור והיא לא כ"כ טובה במשחקים האלה היא תמיד מפסידה. אז היא לא רוצה לצאת החוצה.ממש ריחמתי עליה, רציתי למצוא פתרון מהיר שיציל אותה מהמצב. (מה שקורה בדר"כ במצבים האלה זה שאנחנו מכניסים את עצמינו יותר מדי, מלבישים על סיטואציות כאלה את כל טראומות הילדות שלנו...)

בסוף רק שמעתי, הקשבתי, עד שהיא התאוששה ואמרה בעצמה. אז אולי אני אביא למחר קלפים ואשחק איתם בהפסקה. זה היה פתרון נפלא, אני לא הייתי מעלה אותו בדעתי. ואכן כך היה, היא הביאה קלפים שהיו אטרקציה כך שילדים אחרים נשארו לשחק איתה בהפסקה וכמה ימים לאחר מכן היא כבר קיבלה יותר בטחון ויצאה גם כן לשחק בחוץ...