בסוף השבוע פרסם הארגון היהודי-אירופי החדש, ג'יי-קול, עצומה הקוראת לישראל להקפיא את הבנייה במזרח ירושלים, ולסיום הכיבוש והפסקת התפשטות ההתנחלויות בגדה המערבית ובמזרח ירושלים.
חותמי העצומה, בהם הפילוסופים החשובים ברנאר אנרי-לוין, ואלן פינקלקראוט מציינים שמדיניות ההתנחלות מחבלת בהשגת שלום עם הפלסטינים על בסיס הפתרון של שתי מדינות.
השחיתות על הגבעה במערב ירושלים (הולילנד) היא כאין וכאפס לעומת שוד האדמות, מסכת השקרים, והאפליה הפושעת של מאות אלפי תושבים בעיר המזרחית. עקיבא אלדר כותב היום שאף שמעשי הנבלה האלה מתרחשים לאור היום במשך שנים, הציבור והתקשורת אינם מוצאים בהם עניין.
תזכורת: מאז 67', ישראל הפקיעה 35% משטחי ירושלים.על האדמות הללו הוקמו שכונות יהודיות חדשות, ובהן כ-50 אלף יחידות דיור. מאות יזמים וקבלנים (ועובדי רשויות?) התעשרו ומוסיפים להתעשר מהבנייה הזאת.
כמה שכונות הוקמו באותה תקופה בעבור התושבים הישראלים-הערבים? – אפס!
לא רק שערביי מזרח ירושלים אינם רשאים לרכוש את הבית בשכונת טלביה (ששמה הוסב ל"קוממיות"), שבו נולדו לפני 63 שנה; החוק אינו מאפשר להם להקים בית בשליש משטחה של מזרח ירושלים - אותו שטח שהופקע מידי הפלסטינים אחרי 67'. ומי זוכר שבמפת הדרכים כתוב שישראל תפתח מחדש את לשכת מסחר הפלסטינית ומוסדות פלסטיניים סגורים אחרים במזרח ירושלים?
קל לצפצף על בג"ץ.
מי זוכר את קריאתו של ישעיהו ליבוביץ לכיבוד זכויות האדם והמיעוטים, סלידתו מהממסד הרבני, ובעיקר אזהרתו מפני הכיבוש המשחית. הוא הזהיר מפני משיחיות, וחשף את השילוב המסוכן בין קדושת הארץ לאמונה משיחית – אידיאולוגיה שילדה את גוש אמונים (שראתה בכיבוש השטחים "אצבע אלוהים").
רון חולדאי, בכנס ת"א לחינוך, התריע: "המדינה מטפחת ציבורים שלמים של מתבדלים ובורים, שמספרם גדל בקצב מבהיל". איך ידעו מהי דמוקרטיה, ויהיו מסוגלים לקיים את עצמם ולא ליפול מעמסה על הקופה הציבורית, כשהחרדים מלמדים רק את מה שהם רוצים, ואינם מוכנים ללמד את הליבה האזרחית של מקצועות שכל מדינה מודרנית רוצה שתהיה נחלתם של כל אזרחיה?
וניר ברעם, בכנס פתיחת הסופר הבינ"ל בירושלים אומר: "קילומטרים ספורים מכאן, אפשר לראות את חומת ההפרדה. בשנים האחרונות אנו עדים להחרפה שיטתית של החרמת זכויות הלא יהודים בתוך ישראל ובשטחים הכבושים.אנו מתכחשים למרחב הגיאו פוליטי שבו אנו חיים".
ובלי שום קשר, ואולי כן, שיר נפלא של רוני סומק:
מדינת ברית מילה
"זוהי", מישהי צעקה, "מדינה ברית מילה, לקטנים חותכים והגדולים אוכלים עוגות". ריח זעת סוסי המשטרה עמד באוויר כשגשם הרטיב ב- 1972 שערות מרושעות על ראש ירושלים. היה קר והיא באה במעיל מעור כבשים (כמה טיפשי) להפגנה של פנתרים שחורים. שום דבר לא השתנה מאז: נגרי העיר עודם דופקים מסמרי חמלה בספסלי לשכת העבודה, לחם רותח בתנורים, ואלה עם העיניים המלאות רובי ציד תמיד שוכחים את הכדורים בבית. ובקשר לבחורה? כמו במסע אלונקות: הכתף כואבת, המצח חרוש קמטים וברגלים משתרגים שרירים. שרירי השכחה. |