התחלה: סופ"ש אחד הזוי בתנאי מחנה. לא מיטה מכובדת לא בופה. אנשים צבעוניים בלי חליפה ועקבים, אוכל צמחוני כזה שנשארים רעבים. בנסיעה שנמשכה כמה שעות חצינו את כל התרבויות, לאט לאט הסרנו מעלינו את השכבות, את התפקידים הרציניים, את ההרגלים, את הנוף. העיניים נשטפות ומתמלאות ביופי המדהים, במרחב הכי רחב בארץ הזו. השקט חודר גם מבעד לחלונות הרכב. כלום לא נשמע, אפילו לא הגה. זה התחיל במוזיקה נורמטיבית, כזו שהאוזן מורגלת לה, והתגלגל למחוזות רחוקים עד לשיא הטראנס.

טראנספורמציה: טראנספורמציה של תפיסת העולם. הרגשות והתגובות הם לכאורה בהתאם לאיזו מציאות חיצונית אובייקטיבית. מהפך! הרגשות והתגובות הן מתוך המציאות הפנימית! הרב תלוי בגישה במוטיבציה במניע הפנימי. הטראנס מאפשר את הניתוק הזה שעובדים עליו די קשה במדיטציית שקט. יש גם בונוס – מוזיקה, תנועה וחברה אנושית טובה.

לסיום: המוזיקה התנגנה 15 שעות ברצף והצלילים עטפו את המאהל כולו בהגנה גלקטית מפני הרע. רקדתי וזזתי והקשבתי ועפתי ללא שום עזרים חיצוניים, פשוט משמחה והנאה טהורה. בשלב מסויים נירדמתי. גם בחלום רקדתי בקצב המטורף. הכל היה נכון, מדוייק ופשוט, פשוט מלא שמחה.

פרידה: ארזנו את האוהלים, חזרנו לדרך. הגשם שליווה אותנו בהלוך והפסיק לטובת הענין, חזר כדי להזכיר מציאות אחרת. הנוף לאט לאט התפוגג, התרבויות הציפו שוב את העיניים, עצרנו בדרך כדי לאכול איזה סטייק מדמם עם פיתה  או שתיים. תזכורת לקיום היומיומי,  הבאנלי, ושבעצם... ושבכלל... לא כל כך רע לי. ככה זה אחרי מסע... גם ב"רייב הגלקטי".