| ראיתי את עצמי צועד בשביל המוות בדרך למחלקה זי"ן באיכילוב אחרי טלפון מהמזכירה של רופא המשפחה שלי שהפעם סירבה לתת לי את התשובה בטלפון. אמרה שאני חייב להגיע למרפאה לקבל את התשובה ישירות מהרופא. בתוך ליבי ידעתי מה משמעות הדבר. הגעתי לרופא ושמעתי ממנו שהבדיקה לא יצאה טוב ויש צורך לאמת אותה. ייתכן שמדובר בטעות. אבל בכל זאת כדאי שאסע לאיכילוב למחלקה האימונולוגית ואבצע בדיקה מאמתת. באותו הרגע האדמה נעלמה מתחת לכסא שעליו ישבתי והרגשתי שאני צונח מטה מטה בלי לדעת מתי תיעצר הנפילה. קמתי לאיטי והבנתי את משמעות הדברים כשאני מאשש את פחדיי בתוך אישוני הרופא שלי. משם אני נוסע לבדי לאיכילוב. בעצם יצאתי מהעבודה בבוקרו של יום. ביקשו ממני לתת דם ולחזור אחרי שעתיים לאימות הבדיקה. אני נותן דם לאחות וחוזר לעבודה. המסדרון לחדר המשרד היה ארוך מתמיד. אנשים יצאו מהחדרים כאילו העולם כמנהגו נוהג. ולי יש שעתיים בין הרגע שנכנסתי ועד שאחזור לאיכילוב לקבל את ה"בשורה". אני משתרך לאיטי מרגיש שברכיי לא נושאות אותי. במאמץ אחרון מגיע לכסא ומתיישב. לא מצליח להתרכז בעבודה. בוהה במחשב ובמקביל מסתכל על מחוגי השעון. כמו מנסה לזרז את הזמן או להקפיא אותו. אולי יש טעות? אולי תהיה תשובה שלילית? אני צריך להרוג שעתיים איך שלא הסתכלתי על זה. אני מנסה לקרוא איזשהו בריף ולבצע את העבודה. לא היה לי עם מי לשתף את הרגע הזה. זו היתה המתנה לפני הוצאה להורג. אני חוזר לאיכילוב ונכנס לחדרו של אותו רופא של עופרה חזה ז"ל. הוא פשוט לאקונית מודיע לי שיש לי את נגיף האיידס ושואל אותי אם יש לי עם מי לשתף את ה"בשורה". אני אומר שוודאי אספר לשני אחיי. המחשבות התחילו לרוץ בראש אחת מול השניה. לא ידעתי מה עושים עכשיו בנקודה הזאת בחיים שלי. הוא הסביר לי שאפשר לחיות עם הנגיף שנים ושיש טיפולים טובים היום. כל החיים עברו לי ברצף של תמונות ממש פלאשבק. חשבתי שהנה נגמרו לי החיים. איך מתאוששים מהמכה הזו? החלטתי לנצל את כמה השנים שנותרו לי לחיות בבזבוז כל הכסף שנשאר לי. כך מצאתי את עצמי מאבד את הקרקע מתחת לרגליי. והקרקע כמו מאיימת לבלוע אותי כמו קבר. עברתי לדירה קטנה יותר בקומת קרקע כשכל תכולת הבית הקודם שלי היה בתוך החדר. הוא נראה ממש כמו קבר. אי אפשר היה לזוז בתוך החדר. לא ידעתי איפה לשים את עצמי. גרתי שנה בקבר הזה בתקופה הזו כבר נדבקתי בנגיף. היה זה לאחר שאיבדתי את אימי. החלטתי למצוא דירה אחרת גדולה יותר. כשמצאתי דירה חדשה הגיעה איתה גם ה"בשורה". היום אני חמש וחצי שנים לאחר ה"בשורה" חי עם הנגיף והתחלתי טיפול תרופתי לפני שנה וחצי. אני מרגיש טוב. אבל הניתוק מהמשפחה והבידוד החברתי הביאו למעגל חברים שונה לגמרי. התחלתי להכיר עוד אנשים במצבי וגיליתי שהשד אינו נורא כל-כך. אני עושה בדיקות כל שלושה חודשים ומצבי הבריאותי מצויין. למדתי להסתפק במועט. עובד בנקיון ומצליח לשלם את החשבונות. מחכה לתום תקופת פשיטת הרגל בינתיים משלם להוצאה לפועל על איחוד תיקים על החובות שלי. מסתדר. יש אהבה שהיא הכלב שלי. מחכה לאהבה שתרחיב את המשפחה האישית שלי. אני נלחם כדי לשרוד אבל לא מאבד תקווה. |