| הבור הפעור במרכז החזה שלי. מכוסה על ידי עור חיצוני ואף אחד לא יכול לנחש איזו תהום פעורה בחלל בית החזה. הלב פועם בחלל ריק. שאין מי שימלא אותו. הדמעות כבר לא מלחלחות את אישוני העיניים. אין מקור לדמעות. מזמן הוקם סכר לשק הדמעות שלי. אין אפילו לחלוחית. צריך לחתוך בצל בשביל זה. ילד עצוב ילד קטן ושמן שהולך לגן ולא מדבר. מבלה בחדר הבובות בתוך עולם פנימי משלו. בונה ארמונות בארגז חול ושקט כמו דג כאילו אין התרחשויות אחרות מסביבו. כמו עטפה אותי שכבה של זכוכית ואני חי בדממה. השקט הנפשי נשאר שם הרחק בילדות הזו. בתוך ארגז החול ובתוך חדר הבובות. מה שהטריד את נפשי ופצע אותה הייתה האכזריות הקשה של חברת הילדים. הייתי עד להתעללות מינית של ילד שנחשב "נחנח" מבית דתי וחבורה של ילדים בריונים מהגן הורידו את מכנסיו והיכו אותו עם מקל כששניים מחזיקים בו והשלישי מתעלל. זה היה נורא לראות את הילד מתייפח בבכי תמרורים ואין מושיע ואין עונה. חוויה מצמררת. כל עורי נעשה חידודין חידודין מחוסר האונים. מנהיג המתעללים איים עליי להישאר במקום ולא לקרוא לעזרה. פחדתי. השתתקתי מרוב פחד. אמו של הילד פגשה אותי כמה ימים לאחר האירוע ודיווחתי לה על שראיתי. היא התלוננה בפני הגננת. אך איני יודע אילו אמצעי ענישה ננקטו נגד המתעללים. חשבתי לעצמי, מה היה אם אני הייתי במקומו של הילד שהתעללו בו. הצלקת שנותרה בנפשו חרטה סימנים גם על נפשי שלי. עד היום אני רגיש לקיפוח מכל סוג שהוא. יודעים מה אני מרגיש בתוך תוכי? ואקום ריגשי גדול. לא מצליח למלא אותו. אני בוכה בסרטים וכשאני קורא סיפור עצוב. ליבי נכמר עלי כשאני רואה חתול מת בכביש ועל אנשים שנוהגים בכבישים בלי לתת זכות קדימה להולכי רגל. למה נהיינו אכזרים אחד לשני? כמה סבל נגרם כל יום פשוט מרוע לב של אנשים כלפי אנשים אחרים? הילדות שלי הביאה לואקום הנוראי הזה שאני מתקשה למלא עד היום. אמא מעירה אותי בבוקר לגן ואני אומר לה "אני באמצע חלום" אל תפריעי לי "אני רוצה לדעת את הסוף של החלום." אמא לא מתבלבלת וישר מסירה את השמיכה בכוח ממני. "בוקר טוב לקום לגן" "המשך החלום מחר" מיד ניגשת למטבח מוציאה את הסנדביצ'ים שהכינה מהלילה. מלבישה אותי שוטפת לי פנים ומצחצחת איתי שיניים. שולחת אותי לגן וחוזרת לישון. כשאני חוזר מהגן היא כמובן עדיין ישנה ופותחת את הדלת בפנים רדומות. מבינה שחייבים לקום עכשיו. נותנת לי תחושה שאני בעצם מטרד בשבילה. ואם לא הייתי חוזר מהגן היא הייתה ממשיכה בתרדימתה. "אני רוצה היום צ'יפס עם קטשופ" אני אומר "וגם סלט" ולא אני לא אוכל את האוכל שנשאר מהשבת" אני מוסיף. אמא אפילו לא מנסה להתווכח היא יודעת שאני עקשן ולא מתפשר על ענייני אוכל. והיא מקלפת מיד תפוחי אדמה ופורסת אותם לרצועות של צ'יפס. עם אותה הסכין מקצצת סלט ירקות במהירות מדהימה כמי שכפאה שד. הרצועות של הצ'יפס נשפכות לתוך שמן רותח. והצליל של רחש השמן עולה בחלל המטבח. כאילו תחליף לשיחה שהייתה צריכה להיות ביני לבין אמא. אבל לא, יש רק שתיקה. הצ'יפס מקבל גוון זהוב והסלט מוגש בקערה והקטשופ מוצא מן המקרר ונפתח כלאחר כבוד ומונח לפניי על השולחן. זו תשומת הלב של אמא אליי. הכנת האוכל. כל יום אני בוחר את התפריט והיא מכינה. ואני אוכל בהנאה. כמו מגיע לסיפוק ריגשי עם כל צ'יפס שאני מכניס לתוך פי. פלא שהייתי ילד שמן? ככה אמא הביעה אהבה בפניי. היא לא ידעה אחרת. לא לימדו אותה בבית שצריך לחבק לנשק וללטף. אמא הייתה גוש קרח בהבעת רגשות. גם כמוני הייתה בוכה רק בסרטים, אבל בחיים למדה לבלוע את הדמעות. פרשתי לחדרי מיד אחרי הארוחה. מתפנה לעולם הציורים והצבעים שלי. שם מצאתי נחמה וביטוי. ציירתי פרחים ופרפרים. מילאתי את הדף בשמש זורחת ובשמיים כחולים. היה דשא והיו ילדים משחקים. יצרתי עולם חדש משלי על הדף. כל מה שלא היה לי במציאות קרם עור וגידים בתוך הציורים שלי. לא הרביתי בדיבור ממש כמו אמא. חשבו שאולי אני מפתח אילמות מסויימת ושלחו אותי לאבחון במחלקה אודיולוגית. שם גילו שאני כן מדבר. פשוט לא היה לי מה להגיד. ביום העצמאות קיבלתי את דגל המדינה ענק למשמרת בביתי ללילה אחד. אמא חיממה לי ביסקויטים בתוך חלב בפינג'אן ואכלתי שני פינג'אנים כאלה. כמובן שליכלכתי את הדגל בביסקויטים. בדרך לאיצטדיון בגן למחרת, לא הסכמתי ללכת עם ילד מסויים. הוא נראה לי לא נחמד. הגננת ניסתה לדבר איתי אך הייתי עקשן. היא הצמידה לי ילדונת חמודה ואמרה "הנה אתה רואה היא מוכנה ללכת איתך בזוג. היא לא עושה בעיות. היא אוהבת את כולם. וגם אתה צריך לאהוב את כולם." אני לא עונה. ומצטרף לילדה הנמוכה ממני בראש. ואנו צועדים לאצטדיון לחזרות יום עצמאות. שם יושבים במעגלים ומוחאים כפיים לצלילי השירים. חשבתי לעצמי הנה אני דוחה ילד אחר בטח עכשיו אני נראה יותר בשטח. הייתי בטוח שאנשים לא מבחינים בקיום שלי. מילאתי את עצמי באוכל טעים כדי לאשר לעצמי שאמא חשה בקיומי וכמו ממלאת את הואקום הרגשי במשהו פיסי כמו אוכל שרק גרם לי להשמין. הקיבה התמלאה אך הבור נותר ריק וחלול. יצרתי מצבים כאלה של עקשנות ולא ויתרתי עד שלא קיבלתי את מבוקשי. בגלל שבבית הרגשתי שאני אויר. לא הייתי בטוח שאמא מבחינה אם אני חי או מת. זוהי תחילת היווצרות הוואקום בחלל החזה שלי. הלב נמצא שם אבל שום דבר לא נוגע בו. |