| בעבודתי במשרד פרסום חדש קוצצה משכורתי מיד אחרי חודש באלף וחמש מאות שקלים. חובותיי לבנק הלכו ותפחו כך שלא ידעתי איך אני ממשיך לשרוד מבחינה כלכלית מבלי שהבנק יצר את צעדיי. הייתי צריך לעשות מעשה. החלטתי לחלק עיתונים. חיפשתי במודעות הדרושים מודעה מתאימה אשר חיפשה מחלקי עיתונים על קטנוע. "העבודה היא בשעות הבוקר המוקדמות" ענה לי קול מהצד השני. קולו של מנהל החלוקה נשמע בחור צעיר ונמרץ. "תצטרך להגיע לנקודת החלוקה ולמלא טופס העסקה" המשיך בקול לאקוני משהו. שאלתי את כתובת המקום וקבעתי כבר באותו הלילה. היה זה תחילת הטיפול שלי בכדורים נגד נגיף האיידס שרבץ בדמי מזה כארבע שנים כבר. התחלתי בטיפול שכלל כדור בשם "סטוקרין" ו-"טרובדה". לקחתי בערב את שני הכדורים. ה"סטוקרין" הוא כדור שגורם הזיות וחלומות רעים. הוא גם גורם לסחרחורת איומה. וחשוב שתהייה ליד קירות או שולחנות. כדי שלא תיפול. אבל זה רק בפעמים הראשונות כשלוקחים את הכדור. עד שהגוף מתרגל לכדור. בערב הראשון ללקיחת הכדורים ביקשתי מחבר טוב שיבוא לשהות איתי לפני ובמשך לקיחת ה"סטוקרין". הרגשתי הרגשת ריחוף. סחרחורת של כאילו שותים אלכוהול ברמות קשות. החדר התחיל להסתובב מול עיני. אבל לא ויתרתי. קמתי והלכתי לכיוון המטבח כמו מנסה לתפקד על ספינה שטה בסערה קלה בים. התעקשתי להמשיך לעשות את אותם דברים שאני מורגל לעשותם. ניגשתי למקרר הוצאתי את חלב הוניל, מזגתי מים רותחים לכוס הקפה, הוספתי חלב. הנחתי עוגיה בצד הקפה. הגשתי לשולחן. התנהגתי כמארח למופת כאילו עולם כמנהגו נוהג. לא הרשיתי לעצמי לאבד שליטה. בתום שעתיים הביקור הסתיים. החבר היה צריך לחזור לביתו וליויתי אותו לתחנת האוטובוס, כשאני מתעקש לקחת איתי את הכלב לטיול. הקרקע כאילו התנדנדה תחת רגליי, אך התעלמתי מהתחושה המוזרה. שמרתי על עירנות בהתחשב בנסיבות. ידעתי גם שאת הדרך חזרה הבייתה אני עושה לבד. לא פחדתי. חיכיתי עם החבר לבוא האוטובוס. התנשקנו בפרידת שלום, וחזרתי הבייתה כאילו מתעורר מחלום רע. הגעתי הבייתה, התיישבתי על הספה ומנסה לעכל את תחושת החום שאפפה אותי וכאילו מין ערפל שהתפזר והחזיר לי את צלילות דעתי. כבר באותו הלילה התעורררתי בשלוש לפנות בוקר לתחילת עבודתי כמחלק עיתונים. היה זה אמצע הלילה כל האנשים ישנים עמוק במיטותיהם ואני התנעתי את אופנועי והגעתי לנקודת החלוקה. השפעת ה"סטוקרין" עדיין ניכרה בתוך דמי. תחושת חום עברה בתוך רגליי במעלה הגוף ואל הראש וחוזר חלילה. הייתה זו פעולתו של הכבד המסנן את חומרי הסטוקרין. כמו מפיק חום הנפלט החוצה מגופי. הרופא המליץ לי לעבור את התופעה הזו בשינה, אך מצב העירות שכפיתי על עצמי עקב תחילת חלוקת העיתונים העמיד אותי במצב די הזוי מבחינתי. כאילו לגוף יש לו חיים משלו. קיבלתי תדריך ממנהל איזור חלוקת העיתונים ובתחילה התלוויתי אליו למכוניתו כדי ללמוד את המסלול אותו אני אצטרך ללמוד בעל פה ולחלק לבדי בהמשך. התחלנו ברחובות חשוכים כשהוא מלמד אותי את הקודים של האינטרקום אותם אני אמור לפתוח כדי להניח את העיתון על המחצלת שליד דלת המנוי. אני מתחיל בחלוקת העיתונים. פותח דלתות, עולה מדרגות. לעיתים יש מנוי אחד בקומה רביעית ללא מעלית ואני עושה את דרכי עד למעלה. לעיתים מפתח שיטות של גלגול העיתון בגומיה וחוסך מעצמי טיפוס קומה ע"י צליפת העיתון לעבר הדלת. יש מנויים המתעקשים לקבל את העיתון מונח בתוך ניילון ואף יש בקשות מיוחדות שיהיה מקופל לאורך ולא לרוחב. עם הזמן אתה גם מקבל מוספים שונים ופעם בחודש ספרים שמחולקים למנויים. יש גם חלוקה מקבילה של שבועונים וירחונים בימי חלוקה קבועים. ארבע שעות של חלוקת עיתונים בין שלוש לשבע בבוקר עם שילוב של חום מה"סטוקרין". מירוץ נגד הזמן בו אתה מגלה את האשמורת האחרונה של הלילה ונוכח ביקיצת השמש אל יום חדש. היתה זו תחילתה של תקופה קשה שנמשכת עד היום בה ניסיתי לעבוד בשתי עבודות כדי לכסות את חובותיי לבנק. ישנתי שעה התקלחתי ורצתי לעבודה במשרה מליאה במשרד פרסום חדש שבו מצאתי עבודה במשכורת גבוהה יותר. שם עבדתי עד שש בערב. ולפעמים עד עשר בלילה. חוזר הביתה, מוציא את הכלב, והולך לישון עד שלוש בבוקר וחוזר חלילה. עם העבודה גם השלתי מעל גופי קילוגרמים אחרונים שהיו מיותרים בליווי דיאטנית של קופת חולים. הצלחתי לעבור את המעצור של הדיאטה ע"י העבודה הפיזית של טיפוס במדרגות. בסה"כ השלתי מעל גופי עשרים קילוגרמים מיותרים והחזקתי בשתי עבודות במשך שלושה חודשים תמימים. עד שפוטרתי לפני החגים ממשרד הפרסום ונותרתי רק עם עבודת מחלק העיתונים. שבוע לאחר מכן הייתי בדרכי חזרה הבייתה וירד הגשם הראשון. בעוברי במעבר חציה לא הספקתי לבלום עבור שתי הולכות רגל שחצו במהירות. הן היו כהות עור בחשיכה גמורה. עם הגשם שירד והכביש הרטוב החלקתי על ידי הימנית. עזרו לי לקום אנשים טובים שראו אותי מחליק. שאלו אם אני זקוק לעזרה. אמרתי שאני בסדר. למרות שהאגודל הייתה לגמרי באוויר ולא יכולתי להזיז אותה. היא פשוט יצאה מכלל שימוש. עם ארבע האצבעות האחרות נהגתי עם אופנועי למיון של איכילוב. לא רציתי להזמין אמבולנס כי לא היה לי מאיפה לשלם עבור האמבולנס. שם אבחנו קרע ברצועה והחליטו לנתח אותי. איבדתי גם את עבודתי כמחלק עיתונים. אושפזתי לניתוח והייתי עם גבס ביד ימין. כשחברים טובים מטפלים בכלבי האהוב. ודואגים לבוא לבקר אותי בבית החולים. כי החברים הם המשפחה האמיתית שלי. הקשר עם המשפחה נותק בעקבות גילוי נגיף האיידס. חבר שבא לבקר אותי במיטת חוליי בבית החולים גילה לתדהמתו שאני נשא איידס כי הצוות הרפואי כתב זאת על מיטתי מבלי ידיעתי. כך החליט גם הוא להתנתק ממני. מה שבעצם לימד אותי שהוא לא חבר אמיתי. ואפילו ביקר אותי קשות על כך שבחרתי לא לשתף איתו את המידע הזה כאילו שאני חייב לעשות זאת. אם אני לא נכנס איתו למיטה אני לא חייב לדווח לו על מצבי הרפואי ובטח אם אני עושה סקס מוגן עם פרטנר מזדמן אני לא חייב לחשוף את עובדת היותי נשא. אם הקשר מתפתח והופך להיות "רציני" אז כמובן אני מספר על היותי נשא איידס. הבחירה לספר היא שלי. ועל אנשים לכבד את הפרטיות שלי. מה שבעצם למדתי מהתקופה הקשה אותה אני עדיין עובר הוא שבעצם נגיף האיידס הוא סוג של "מתנה" אשר עוזר לך להבין מי עומד לצידך ברגעים הקשים ומי באמת אוהב אותך לא משנה מה אתה ומי אתה. זה עוזר לסדר את החיים בצורה של "ביעור חמץ". החברים הטובים ממשיכים להיות איתך בספינה של החיים ולהפליג איתך והחברים המזוייפים פשוט מפנים את גבם ונעלמים. כולל גם בני משפחה שהיית בטוח שיהיו לך למשענת בשעות כה קשות של החיים מפנים לך את הגב באכזריות. אתה לומד להתמודד עם מה שיש לך. ויש לך הרבה. יש לך את עצמך ויש לך רק חברים טובים. ומי שלא חבר טוב שלך שיחפש חברים אחרים. אין לי זמן לאנרגיות מיותרות לבזבז על אנשים מזוייפים. אני חייב להתמקד בשיקום החיים שלי ויציאה מהמשבר הגדול שפקד אותי. |