| היו ימים יפים וטובים יותר בחיי. היו אלה ימים של עבודה מסביב לשעון. עבודה כשכיר והמשך של עבודה כעצמאי פרילנס לאחר שעות העבודה. רצתי מעבודה לעבודה כאחוז תזזית. אהבתי את העבודה ושמחתי לשנות אווירה ולהיות עם אנשים. תמיד השהייה לבד בדירה הפחידה אותי עד שלמדתי להינות מהלבד. זה היה תהליך ארוך. כל חיי עסקתי בלימודים ועבודה אינטנסיביים. עובר ממשרד למשרד ועושה מה שאני יודע הכי טוב . עיצוב וביצוע גרפי. זכיתי לחיזורם של גדולי משרדי הפרסום בארץ ולהכרה אומנותית מהגדולים של ראשי הפירסום בארץ. דרכי לשם היתה מלווה בדרך חתחתים לא קלה. המסע שלי לשם החל מלימודים בתיכון לשירות צבאי והמשך לימודים לאחר הצבא כשאני זוכר את עצמי נסחב עם תיקים גדולים שבתוכם עבודות גרפיקה ושיעורי בית עליהם הייתי עומל בשעות הלילה ורץ מבית הוריי לבית הספר להספיק להגיע מידי ערב לשיעור בזמן. בתקופת התיכון הייתי נסחב גם עם תיק שרטוט גדול עם סרגל טי ענק שלעיתים היה נשבר ודרש קיצור באורכו על מנת לתקנו. היתה זו תקופת בניה. כל הפעילות שלי נסבה על לבנות את עתידי המקצועי. לא התפשרתי מעולם על בחירת המקצוע שלי. המוטו שלי היה לקום בבוקר עם חיוך על הפנים. להגיע למקום העבודה שבו יהיה לי כיף לקום בוקר. ראיתי לנגד עיני את הסביבה האסתטית בה אני יושב. חדר עם שולחן ומחשב. עציץ קטן, אולי איזה אקווריום עם דגי זהב. ועבודה יצירתית שתמלא את הנפש בסיפוק יצירתי. להביא את כשרוני לעולם ולהעשיר אותו בעולם דימויים וצבעים מפרי דמיוני הקודח. נהינתי מעשייה מבורכת גם בתקופת הלימודים וגם בתקופת העבודה. עבודה שהעששירה אותי ויזואלית וגם נפשית. מפגש עם אנשים מרתקים במשרדי הפרסום. וגם עם כמה כאלה שהיו גם ריקניים מתוכן ולא היה בהם כלום מעטיפה זוהרת. את הניגוד האמיתי בחיי הרגשתי בעצם בשני עיסוקים שונים בתכלית השינוי. שאפתי להתמקצע בעולם העיצוב הגרפי והאופנה כשאני בוחר לבסוף בכיוון העיצוב הגרפי. ומאידך עבודתי ככוח עזר בבית חולים. שם עסקתי בטיפול באנשים בקומה. אנשים שהחיים התאכזרו אליהם או שעשו להם טובה תלוי איך מסתכלים על זה. זו צורת חיים של בעצם "אין חיים", הגוף חי המוח מקבל הבלחות מדי פעם ואתה מגלה סימני חיים כמו קול שבוקע מהפה לפתע אולי מבט עם משמעות זמנית בעיניים. עדות לכאב פנימי נוראי של חוסר אונים טוטאלי. משהו בעצם שאני מגדיר הפסקה יזומה מהחיים. לא חיים ולא מוות. סוג של תרדימה מוחלטת כשאתה נתון לחסדיהם של אותם אנשים שמטפלים בך ודואגים להחזיק אותך בחיים. מה שנקרא בעגה המקצועית "צמח" אותו משקים ומאכילים ומנקים ורוחצים ונותנים תרופות ומזון בשעות קצובות. זה היה העיסוק שפירנס אותי בזמן לימודיי. הוא איפשר לי עצמאות כלכלית ללמוד להחכים לשכור דירה לרכוש רכב ולהיות אדון לעצמי. אחרי משמרות הלילה נסעתי לעבודה פרטית בטיפול בקשישים בביתם. עבודה שכללה רחצה הלבשה ומתן מזון לאנשים קשישים שהחיים בעצם יצאו ממסלולם והם חיו בגיל הפרישה. מי במצב בריאותי טוב יותר כזה או אחר. זכור לי במיוחד זקן בן תשעים ושלוש שהיו לו את כל שיניו בפה. מקרה נדיר למדי. טקס צחצוח השיניים ארך כחצי שעה בבוקר. לאחר מכן רחצה יסודית למעשה קירצוף יסודי של כל הגוף. הוא הקפיד על כל הפרטים הכי קטנים. איש יסודי מאוד היה. הקפיד בלבושו מאוד. ולאחר מכן אחרי ארוחת הבוקר יצאנו לגינת הבית המשותף שם ישב על ספסל והמתין לבוא ביתו ממשמרתה בעבודה. הייתי נפרד ממנו לשלום ורץ לשחות בבריכה כקילומטר ורק אז מתפנה לישון לאחר משמרת לילה ולפני לימודים. בעצם גם אפשר להגיד שאהבתי את החיים ושתיתי מהם מלוא הכוס. הייתה לי אנרגיה לעבוד וללמוד ולעשות כמה שיותר. שמתי לב שהחיים מזמנים לי אנשים שאהבו את עצמם. זו הסיבה שהגיעו לגיל מופלג. כי אדם שאוהב את עצמו דואג לבריאותו ומטפח אותה וכך מגיע לגיל מופלג. הדוגמה האישית שקיבלתי מאנשים אלה בעצם לא מנעה ממני לעשות מעשים מסוכנים של סקס לא מוגן ולהידבק בנגיף האיידס סופו של דבר. בעצם המסע הארוך שלי בחיים בא ללמד אותי לאהוב את עצמי. משהו שלא השלמתי עד תום, גם היום. כל יום שלי הוא מסע להבין את הנפש שלי. העשייה המרובה בה אני נוקט היא לעיתים בריחה מהתמודדות עם הכאב הפנימי עליו אני מדבר הרבה בכתיבה שלי. אני מוצא את עצמי עומל רבות ונמצא בתנועה מתמדת כדי לא לעצור לרגע וליהנות ממה שיש. בעצם אני לא רק שלא עוצר להינות ממה שיש אלא דואג גם לאבד את מה שהישגתי במשך החיים. תקופת הלימודים הייתה אינטנסיבית ולא קלה למדתי גם בבוקר עיצוב אופנה ובערב עיצוב גרפי כשבעצם בחרתי בקריירה של עיצוב גרפי. כשבצם גם השתתפתי כשנה בסדנת משחק לפני לימודים אלה כדי לבדוק את האופציה של להיות שחקן. כישרון משחק יש לי ועמדתי על במה וגילמתי תפקידים של מחזות כמו "שלוש אחיות" של צ'כוב. גילמתי תפקיד אורח בסרט. נהניתי מהלימודים ומהעבודה העצמית. מה שגרם לי בעצם להחליט אח"כ לא להמשיך בדרך המשחק היה בעצם השיקול הכלכלי. רציתי לבסס את מעמדי מבחינה כלכלית וחששתי לשים את יהבי על קריירת משחק שלא תמיד טומנת בחובה עתיד כלכלי מזהיר. בעצם היום ממרום שנותי כמעצב גרפי ני יודע שלא בטוח שעשיתי החלטה נכונה. נשארתי בעצם בלי רכוש אך עם הרבה ידע מקצועי שצברתי. אין תעודת ביטוח בחיים לאף מקצוע. אם אתה אוהב את מה שאתה עושה אתה תצליח גם במשחק גם בלימודי בישול. העניין הוא להתמקד במטרה. ולהיות בפוקוס על תחום אחד. לא להתפזר. כשאתה נולד ברוך כשרונות כמו שקרה לי. שזו בעצם מתת אל ואני לא מתלונן על כך בעצם הבחירה נעשית קשה יותר. ידעתי תמיד שאני אדם יצירתי שחייב ליצור ולהביא לעולם מהיופי הפנימי שלו. וכך אני עושה עד היום. אם זה בכתיבה או בעיצוב גרפי או אפילו בעבודת ניקיון אני מראה אהבה רבה לאנשים שסביבי. אני אוהב לעבוד רק עם אנשים שמעריכים את עבודתי. אני חושב שהייעוד שלי הוא להביא יופי לעולם. צורת הנתינה שלי היא בעצם מהכישרונות שבהם ניחנתי. לעשות וליצור עולם ומציאות יפים יותר. ביום שעברתי לדירה שכורה במרחק לא גדול מבית הוריי. גמלה בי ההחלטה לאמץ חתול. ניגשתי לצער בעלי חיים והבחנתי בסלסילת גורי חתולים בתוך כלוב. לפתע הגיע לעברי חתול מקסים בן שלושה שבועות לבן עם כתמים שחורים וניגש לעברי בהחלטיות. כמו החליט לאמץ אותי. מיד החלטתי לאמץ אותו. מסתבר שהיה גור לאמא ג'ינג'ית שסבלה מדיכאון אחרי לידה. מסתבר שגם לחתולים זה קורה. היא לא היניקה וטיפלה בגורים שלה. למרות התסמונת של נטישת הגוריפ. האם ליוותה אותנו ביללות שבר כל דרכי עם הגור לביתי. עד שנפרדה לשלום. היה זה קורע לב מבחינתי. אך ידעתי שאני נותן לחתול גורל טוב יותר. הוא הגיע לביתי כשאני מאכיל אותו במטרנה של חתולים. נותן לו בשעות קצובות חלב אם חתולי כתחליף לתקופת ההנקה שלו. מיד למחרת לימדתי אותו להיכנס לארגז החול ולעשות את צרכיו. היה זה הילד הראשון שלי בחיי. כל תקופת ילדותי סירבה אימי להכניס כלב או חתול הבייתה. ההחלטה לאמץ חתול ולא כלב נבעה מהשעות המרובות בהן עבדתי. וידעתי שחתול היא חיה עצמאית יותר מכלב. כך שלא היתה לי נקיפות מצפון כשעזבתי אותו להרבה שעות. כשחזרתי הבייתה מצאתי לעיתים עציצים שכל האדמה נשפכה מהם על השטיח. ניקיתי הכל באהבה. אהבתי את היצור הקטן שהכניס אהבה לחיי. שבוע לאחר מכן רציתי לאמץ גם את אחיו האפור אך למעשה הגעתי באיחור הוא כבר לא היה שם. חיכיתי חודשיים עד שידידה במשרד אמרה שיש לה גור חתולים נוסף אותו היא רוצה למסור לאימוץ. הוא היה שחור עם כתמים לבנים. מיד התאהבתי בו. אימצתי אותו. מסתבר שהיה חולה בחתלת. מחלה קטלנית שהורגת חתולים. הוא הדביק גם את החתול שהיה לי. טיפלתי בשניהם באנטיביוטיקה ושניהם החלימו. המפגש הראשון ביניהם לא היה קל. היום הראשון היה סיוט. החתול הראשון שלי פשוט הרגיש איום על הטריטוריה שלו. למרות זו חתול השני הבהיר לו שהוא כאן על מנת להישאר. הם התרגלו אחד לשני ונהגו גם לישון מכורבלים יחדיו. הייתה זו תמונה משפחתית מחממת לב. מה שלמדתי מהם זה שלכל חתול יש אשיות משלו. החתול השני הייתה לו נשמה של מתאבד. תמיד היה בוחן את הגבולות והקווים האדומים. הוא נהג להתהלך על מעקה המרפסת ללא פחד. כשבעצם החתול הראשון תמיד שמר על עצמו. ממש כמו הזקנים שטיפלתי בהם וידעו להגיע לגיל מופלג. כך היה החתול הראשון שלי שאהב את עצמו מאוד. ואילו החתול השני שלי היה ממש כמוני. מחפש תמיד סיכונים וריגושים. לראות עד איפה הוא מסוגל למתוח את הגבול. יום אחד נפל ממרפסת בקומה השלישית. כשקראתי לו ולא שמעתי תגובה חיפשתי אותו בכל הבית. משלא היו סימני חיים ירדתי לחצר הבניין שם חיכה לי מבוהל ובנס לא קרה לו כלום. כשעברתי דירה לדירת קרקע לאחר פטירתה של אימי, ידעו החתולים לקרוע את הרשתות על גבי חלונות הסורגים לברוח החוצה. כך יצאו מן הבית לכיוון הרחוב והחלו בעצם בחיים כפולים של חתולי בית וחתולי רחוב. ממש כמו שאני הפכתי לחתול רחוב שצריך לשרוד בכוחות עצמו אחרי שאימו נפטרה מדום לב באמצע הרחוב בלי הודעה מוקדמת ממש שבוע לפני סדר הפסח בלי לתת לי הזדמנות להתכונן לפרידה שנכפתה עלי. כך התמודדתי עם אובדן של אם. יורד במעמדי הכלכלי ומצטמצם בדירת חדר עם שני חתולים ותכולת בית שנאלצתי לדלל כדי לא לקבור את עצמי. היה קשה. היה משבר לא קל להתמודד לבד עם המציאות החדשה של בלי גב תומך ואוזן קשבת. שנת האבל הפרידה בין האחים כי כל אחד שמר שבת בביתו וכך לא היו ארוחות משפחתיות. לאחר ה"שבעה" כל אחד התפזר לביתו וחי כמו חתול רחוב ודואג רק לעצמו כמו האמא שנטשה את גוריה החתולים כך הרגשתי שננטשתי על ידי אימי. הפרידה הייתה פתאומית חדה ןכואבת כמו סכין שנעצו לי בתוך הלב. הבכי היה מר ממוות בלילה על הכרית. בכיתי בקול רם לתוך הכרית ממאן להינחם על הפרידה הקשה. המשכתי לעבוד במשרד פרסום חדש לאחר מכן. הרווחתי יפה כארט דיירקטור. שנה לאחר מכן התאוששתי ונסעתי לבקר את אחי ביפן. טיול גדול שעשיתי ודירדר אותי שוב כלכלית. הייתי חייב זאת לעצמי. הרגשתי שאני חייב לפצות את עצמי על הסבל הגדול שהיה מנת חלקי. שוב הגעתי לפת לחם. אחרי שחזרתי מיפן. אבל המשכתי לעבוד ולאגור כוחות. כשבעצם אני לא מטפל בכאב העצום שנפער לי בתוך הלב. הלכתי לפסיכולוג פעמיים בשבוע. למדתי גם להיות לבד בחגים. כשבעצם כל חג הייתי בורח לחו"ל כי לא יכולתי לסבול את תחושת ה"לבד" בחג. החיים לא חזרו למסלולם. אחרי אובדן אימי הגיע אובדן החתול השני. קראתי לו בשם שהיה של בן שאימי ילדה לפניי. היא ילדה אותו והיניקה אותו שבוע בבית החולים. לאחר שבוע הודיעו לה שהתינוק נפל וקיבל שטף דם במוח ומת. היא לא ביקשה לראות גופה וחזרה לביתה כלעומת שבאה. כאילו באה לאשפוז קצר ולא סחבה את הילוד תשעה חודשים ברחמה והיניקה אותו שבוע. היא לא ביקשה לראות גופה של תינוק היא פשוט האמינה להם. אני ברבות הימים ביררתי את הסוגייה וגיליתי לתדהמתי שבעצם הילד לא נקבר בקבר אחים ברית שאול כמו שטענו בבית החולים ליולדות בקריה. ביררתי בחברת קדישא על הימצאות הגופה שלו בקבר אחים וקיבלתי מכתב מחברת קדישא המאשר שבעצם אין קבר לתינוק הזה. מכתב עם הלוגו של חברת קדישא שאימי העלתה לדירתי והניחה על השולחן בסלון שבוע לפני מותה. כאילו מבשרת לי על הפרידה הקריבה ובאה. החתול ביום שבת אחד, הגיע עם ריר שנוזל לו מהפה. ובעצם הדבר הראשון לאחר שהתעוררתי מהשינה היה להשקות אותו בחלב. הוא כנראה אכל רעל עכברים שהיה מצופה באוכל חתולים. הזעקתי את הוטרינרית שמיד באה לקחה אותו לקליניקה שם הזריקה לו אטרופין. היא אמרה ששמונה השעות הבאות יהיו קריטיות אם הרעל הגיע למערכת העצבים או לא. הנחתה אותי לשמור אותו בסביבה חשוכה כי כשמזריקים אטרופין האישונים נשארים פתוחים. כך שאם הם נחשפים לאור הם אינם מתכווצים. ועלול להיגרם נזק בלתי הפיך לראיה. שמרתי על הדירה בחשיכה גמורה. החתול התאושש וחזר לעצמו למרבה המזל. שבוע לאחר מכן נדרס כשיצא מהבית. גליתי את גופתו על הכביש אחרי חודש של חיפושים. לא היה הרבה מה לעשות השלמתי עם האובדן של החתול השני שלי. המשכתי לגדל את החתול הראשון שלי כאמור היה דואג לעצמו ונזהר בכבישים. כך שרד את חיי הרחוב. כשבעצם לפעמים היה מעורב בתגרות חתולים. כך שנאלצתי לחסן אותו נגד כלבת. הוטרינרית נתנה לו זריקה בגב כמו שנותנים לכלבים נגד כלבת. הסתבר בדיעבד שהיה זה גזר דין מוות לחתול. הוא פיתח סרטן במקום הזריקה. ויכוח שלי עם הוטרינרית שאולי הציסטה שצמחה לו על הגב היא סרטן הניב מצידה קריאה "זה שום דבר זה רק ציסטה עם מוגלה. ניתן לו אנטיביוטיקה וזה יעבור" אני כמובן לא השלמתי עם האבחנה והתעקשתי לקחת אותו לוטרינר אחר. נסעתי עם אופנועי לקחת כלוב חתולים מהוטרינר כדי להביא את החתול לביופסיה ופגע בי רכב והפיל אותי לכביש כשהאופנוע מונח על רגלי. אנשים הזיזו את האופנוע מעל רגלי והזמינו לי אמבולנס שפינה אותי לתל השומר. לא יכולתי לזוז. רק חשבתי על החתול שאני צריך לטפל בו. למזלי לא שברתי כלום ויצאתי עם מכות יבשות. כבר באותו הערב חזרתי לביתי. למחרת שוב לקחתי את החתול לביופסיה. הוא היה חתול למופת. נתן לקחת לו ביופסיה בלי אף יללה ובלי הרדמה. חתול מדהים כזה עוד לא ראיתי. הביופסיה חזרה עם תוצאה של גידול ממאיר. החלטנו לעשות לו צילום סיטי ולראות עד איפה הגידול הגיע. התוצאה הייתה שהגידול לא הגיע לאיברים פנימיים כך שאפשר היה לכרות אותו ולתת לחתול סיכוי טוב לחיים. הניתוח עבר בהצלחה הגידול הוסר מסביב פלוס עוד שלושה סנטימטר ליתר בטחון. הוא קיבל אנטיביוטיקה וטיפלתי בו בבית במסירות. כשאני לוקח אותו לביקורת בבית חולים וטרינרי כל עשרה ימים באוטובוס לכפר סבא. למרות שלא היה לי כסף חבר הלווה לי שלושת אלפים שקלים ועוד ידידה הלוותה לי אלף שקלים. הייתי מובטל ולמרות הכל החלטתי להציל את החתול. מקום הניתוח לא הצליח להחלים. הבית שלי הפך לחדר מיון ממש. כל פעם להחליף תחבושות לנקות את ההפרשות. החתול ירד במשקל. הם החליטו לנתח אותו שוב ללא הצלחה. פעם שלישית שתלו לו צינור הזנה היישר לתוך הקיבה. הוא רצה כבר למות הוא יצא למרפסת כדי שנשמתו תפרח לאויר הפתוח. אני סירבתי להשלים עם הגזירה. נתתי לו צ'אנס לחיות אך זה לא הלך. מסתבר שהם בניתוח חתכו רקמת בשר בריאה גדולה מדי באיזור השכם. כך שהאיזור לא הצליח להחלים כי לא הייתה זרימת דם תקינה לאיזור. החתול סבל שלושה ניתוחים וביופסיה והגורל שלו היה אכזרי בסוף ימיו בגלל טעות של וטרינרית. נאלצתי להרדים אותו. נסעתי בשבת להיפרד ממנו לאחר שקיבלתי טלפון מהרופאה שאמרה שלקחה אותו לביתה על מנת לנסות לשקם אותו. הוא סירב לאכול טונה אפילו. היא אמרה שבהחלט היא מבינה שהוא סובל ולא רוצה לחיות. כשביקשתי מחבר להסיע אותי לבית החולים הוטרינרי ולחזור עם גופת החתול הוא סירב להסיע גופה של חתול מת במכוניתו. לא הייתה לי ברירה, נסעתי עם האופנוע שלי לכפר סבא ונפרדתי מהחתול לפני ההרדמה. בכיתי כמו שלא בכיתי מימיי. הוא יילל משמחה כשראה אותי וגרגר בהנאה כאילו כלום לא קרה לו. הוא לא התלונן ורק היה שמח לראות אותי. בכיתי בדמעות כמו שלא בכיתי בחיי. הרופא לקח אותו לאחר כשעה להרדמה והסביר לי שזה הליך שהוא לא ירגיש כלום וזה מוות מאוד מהיר ללא סבל. לאחר ההרדמה הוא הזמין אותי שוב לראות את הגופה של החתול האהוב שלי. אני פרצתי ביללות שבר כשחבר מחבק אותי אבל אני ממאן להתנחם. הסעתי אותו הבייתה באופנוע שלי. לאחר יציאת השבת קברתי אותו בחורשה מול הבית בין ארבעה עצים וכתבתי את שמו על אבן גדולה. יהי זכרו ברוך. |