בקור של האביב שאיחר להגיע, עצי הדובדבן האדישים למזג האוויר פורחים.

איפשהו בסוף העולם או אולי בתחילתו, תלוי את מי שואלים או מאיזה צד מסתכלים על כדור הארץ, מתהלך תחת מטריה של פרחים.

יום ראשון והרחובות כמעט ריקים בהשוואה לימי חול כאשר מיליוני יפנים מסתערים לעבודה ויוצאים מבטן האדמה כמו נמלים שרק הריחו גרגיר של סוכר.

מסודרים בשורות לפי כיוון ההליכה, צפונה משמאל דרומה מימין כדי לא להתנגש אחד בשני, לבושים בשמלות וחליפות כהות שעושות אותם דומים להפליא. כל יום באותה שעה אפשר לפגוש את אותם האנשים לבושים באותם הבגדים כמו בסיפור של אורוול "1984". ההבדל הוא שכאן מדובר במדינה חופשית ודמוקרטית ולא באיזשהו משטר טוטליטרי שמפקח על כולם עם סוכנים חשאים מחופשים לנהגי מוניות או משמרות המהפכה שמסתובבות ברחובות על מנת להשליט סדר ואימה על התושבים.

זה סוג של דיכוי עצמי, דיכוי מרצון, דיכוי שהופך את האי הצפוף הזה לאחד המקומות הכי מכובדים לבני האדם לחיות בו. דיכוי שחייב להתפרץ מפעם לפעם דרך בקבוקי הסאקי הריקים לאחר יום עבודה מפרך ולפני שהרכבת האחרונה תעזוב לדרכה לתחנה הסופית. שם היא תנוח כמה שעות עד למחרת בבקר מוקדם כאשר הזרם של האנשים יתחיל למלא אותה שוב עד אפס מקום.

בכוונה אני אומר "מקום מכובד" ולא משתמש מילים כגון איכות חיים או עושר משום שיש לחברה היפנית הרבה מעבר לכושר רכישה של חומר כפי שאנחנו רגילים למדוד בטעות איכות חיים.

יש ביפן כבוד לכל, למדרכה הנקייה מכל בדיל של סיגריה למרות שאין פחי אשפה בשום מקום וכאשר יש פח אשפה יש גם מי שיבוא לרוקנו כל יום באותה שעה בדיוק.

כבוד לתיירים שלא צריכים להשאיר טיפ כדי שייקחו להם את המזוודה לחדר.

כבוד למבוגרים שלא צריכים לבקש נדבות או לאכול בבית תמחוי או לחכות לחבילת מצרכים בחג מאיזה עמותה אשר איש אינו יודע איך היא מנהלת את כספי התורמים שלה.

כבוד למבוגרים ששרדו את מלחמת עולם השנייה ואלה שנולדו אחריה.

כבוד לעובדים שאינם חלק מתהפוכות ההיצע והביקוש של השוק החופשי והם אינם נזרקים לרחוב כל פעם שוול סטריט יורדת.

כבוד לצמחים ולעצים ברחוב המטופחים כלאחד ואחד כאילו היה עץ בונסאי מיניאטורי.

אני הולך ברחוב ביום ראשון שטוף שמש ללא כיוון מוגדר, ללא מפה או ג'י. פ. ס., מנסה ללכת לאיבוד ולא מצליח כי כל כמה מאות מטרים יש תחנת מטרו שתיקח אותי בחזרה למלון ואני מתמלא קינאה, חושב על הדברים הטובים בישראל, על היצירתיות הישראלית שלא הייתה יכולה לצמוח בארץ של דיכוי עצמי ובכל זאת מקנא.

מקנא משום שהאי הזה צפוף כמו עזה רק לא נראה כמו עזה, הוא המקום היחיד בעולם שעבר הפצצה גרעינית פעמיים ואין ספור הפצצות קונבנציונאליות ורעידות אדמה מחרידות ולא נשאר כמעט זכר  להרס הנוראי והעם הזה שהיה לכובש אכזר שבין האכזרים, ממשיך לכבוש את העולם בדרך שקטה יותר עם הטכנולוגיה והאיכות של המוצרים שהוא מייצר.

מצחיק לראות עגבנייה עטופה בנייר צלופן במחיר של דיסק-און-קי אבל זה בכלל לא מצחיק שאני חושב על הארץ זבת חלב שלי שלא מסוגלת להתגבר על משבר המים ונזכרת שיש משבר יום אחרי שהתאדתה טיפת המים  האחרונה כי בארץ זבת חלב שלי לא חושבים מעבר למחר בבקר.

עצוב להגיד אבל בארץ זבת חלב שלי חושבים רק מתי תהיה המלחמה הבאה. אם הינו מתאמצים ומנסים לחשוב 5 שנים קדימה, או 10,  או חס וחלילה על 20 או 30 שנה קדימה, הינו נתקפים חרדה, חרדה על העולם שאנחנו משאירים לילדים שלנו, חרדה על המצב הדמוגרפי, חרדה על הגרעין האירני ועל מה לא.

אצלנו יש רק היום ועכשיו, אפילו חופש מתכננים בדקה ה-90 כי אין לנו מחר ומחרתיים.

כדי שיהיה מחר צריך להשלים עם השכנים ואז לא תהיה יותר בעיה דמוגרפית כי למי איכפת לחיות בארץ זבת חלב שיש מקום לכולם? כפי שפרס אמר, צריך לחשוב מזרח תיכון חדש ואני כבר שומע את הלועגים לתמימות שלי ושל אלה כמוני שמאמינים שזה אפשרי כי בלי מזרח תיכון חדש אין מחר ובטוח אין מחרתיים.

הכרתי פעם אדם חכם ששאל אותי, אתה יודע למה האמריקאים הגיעו לירח?, לא, עניתי, משום שהם כיוונו לכוכב צדק. ואני אומר שכדי להגיע למדינה שכולם ירצו לחיות בה, לא רק היהודים שברחו ממדינה במצוקה אלא היהודים שטוב להם באמריקה או באנגליה או בארגנטינה, כדי שתהיה מדינה כזאת צריך להתעקש ולכוון לכוכב צדק, והמשמעות של כוכב צדק בחצר שלנו היא מנהיגים שומרי חוק, שלום, גבולות מוכרים ומדינה לכל אזרחיה ולא להסתפק בפחות.

חושב על אלפי המכוניות היפניות שמסתובבות בכבישי הארץ ולא רואה אפילו אחת כזאת ביפן כי רוב היפנים נוסעים ברכבת, לפעמים שעות בכל כיוון, מחליפים רכבת פעם או פעמיים, בעמידה כל הדרך ולא מקטרים ואם מתעייפים נרדמים לרגע בכל מקום אפשרי, על שולחן בבית קפה או בעבודה על המקלדת וממשיכים.

חושב מה היה קורה לו אלף ישראלים היינו צריכים לרדת מהרכבת כאשר עוד אלף מחכים לעלות, פשוט אף אחד לא היה מצליח לרדת כפי שאף אחד לא היה מצליח לעלות והרכבת הייתה סוגרת את דלתותיה וממשיכה לתחנה הבאה ולתחנה הבאה בנסיעה אין סופית.

חושב על מיליוני הטלפונים הניידים שלא מצלצלים כי רוב הזמן הם על שקט ושחס וחלילה הם יפריעו למישהו ועל הסופרמרקט ללא מקום חניה כי היפנים לא נוסעים עם ה-4x4 לקניות לכן הם קונים פחות וממילא לא יכולים למלא את המקרר באוכל לחודש ימים ואפילו לא לשבוע כי המקרר קטן כדי שיוכל להיכנס למטבח עוד יותר קטן.

כן, היפנים צורכים פחות, אוכלים פחות וחיים יותר מכל עם אחר על פני כדור הארץ.

החדרנית לוקחת את המזוודות שלי ומובילה אותי לחדר בקומה ה-34, פותחת את הדלת ומסבירה לי על כל דבר, אני אומר תודה ומנסה לחקות את ההשתחוות היפנית ואז היא שואלת בנימוס מאיפה אני, אני עונה מישראל, שוב שואלת, שוב אני עונה ישראל, אה,אה, ישלאל?, אני אומר כן והיא עוזבת את החדר לא לפני שמשתחווה כמה פעמים. לא בטוח שהיא ידעה איפה זה ישראל או אולי האנגלית שלה לא אפשרה לה להוסיף עוד מילה או לשאול עוד שאלה אבל תחושת הקלה השתלטה עליי, כאילו דבר יוצא דופן קרה כאשר היא לא ידעה איפה זה ישראל. היא בטח לא הייתה נוצרייה, וכנראה לא שמעה עלינו בחדשות ולא למדה גיאוגרפיה או שכחה ופשוט הייתי לרגע תושב של מדינה נורמאלית, שלא כולם מכירים אותה ולא לכולם יש דעה עליה, פשוט מדינה אנונימית, קטנה, רחוקה מהזרקורים של ה- CNN ומהתודעה של כולם.