מדוע אני לא מסוגלת להתרומם מהמקום שבו אני נמצאת וללכת . ללכת לאן שיהיה לי טוב , לאן לא יודעת , אבל ללכת , להיות בתנועה, שנים שאני קפואה באותה תנוחה, כל היום בבית , מנקה ,מכבסת , מבשלת מטפלת, מחנכת אותו אותם , נמאס לי מהתפקיד שלקחתי על עצמי. רוצה לפשוט את חליפת השעמום ,רוצה לאורר את חדרי הלב , לומר לכולם שנמאס לי להיות נחמדה אליו ,אליהם , רוצה לקום וללכת .ללכת רחוק , ללכת לכיוון הים . איך לא ראיתי את שעתיד לבוא , למה לא התייחסתי למה שקורה לי , למה שקורה בי , מדוע השארתי את הלב בצד , קבור מתחת לרצונות שלו , שלהם . מה איתי , מה אם הרצונות שלי , החלפתי אותם בשל אחרים .מדוע אין לי את האומץ לקום ולומר , לקום ולצעוק לו ולהם לכו לקיבינימאט.
מפחיד מה ?? שאלתי את תאומת נפשי והיא בתגובה הרימה אליי מבט תוהה ומיוסר ושאלה אותי , מה זה ? באיזה קונטקסט זה נכתב ? זה חלק מסיפור ? זה את ? זו מישהי שאני מכירה ומרוב שאלות היא שכחה להגיד לי מה היא חושבת על מה שנכתב?? הקשתי עלייה , האם זה משנה מי כתב ? האם זה משנה למה ? אני רוצה לדעת עם הטקסט עומד בפני עצמו .יכולתי כמובן להתפתל , להמשיך לשאול , לחקור , אבל בעצם מה אני רוצה ?? מה זה משנה מה היא חושבת, משנה מה אני מרגישה , מה אני עושה עם מה שכתבתי .
יערה מה קורה איתך ?? את נשמעת מפורקת , תוהה , זו קריאת מצוקה ?.
"לא .. זה לא בקשת עזרה או צעקת הצילו , זה מה שאני באמת מרגישה .בא לי להרגיש ולהרגיש חזק – אבל להרגיש ממקום נקי .לפעמים בא לי לפשוט את בגדיי , לפשוט את עורי , להיכנס עמוק לתוך הגוף , לראות מה קורה בפנים , קצת לנקות למתוח להזיז , ליישר לסובב ,ללטף להסיר ולקלף , שעורים מהחיים ששקעו בוורידים ועטפו את הלב. בא לי להיכנס לעורקים , לפתוח סתימות , להוציא חלקים מיותר , לתת לדם לזרום חופשי , לאוויר הצח להיכנס ולאוורר את הטעון אוורר , לתת לאור השמש להאיר ולחמם פינות אשר היו סגורות 40 שנים מתחת לעור , לבשר ולעצמות .אני רוצה ניקיון יסודי!! אחרי שאנקה ואסדר אני רוצה לטפל בלב , לבדוק מדוע הוא הפסיק לפעום , להתרגש , לקוות , לייחל לאהוב.אני רוצה להוציא את כל הכעסים , הישנים והחדשים ולהשליך אותם לפח.רוצה לבדוק מה המניע שלי לחיות חיים משעממים ללא טיפה של תשוקה . רוצה לבדוק את הדם אשר זורם בעורקים , מדוע הוא כהה כל כך זורם לאט .
בסוף אני רוצה להכניס דברים חדשים לתוכי , אווירה חדשה, חשק לחיות , לרצות , תשוקה , מעט פרפרים , דפיקות לב , ריגושים .ואז לסגור את הכול להחזיר את האור לעור ולהרגיש שנולדתי מחדש". שיר, את מבינה מה אני אומרת , אני בטוחה שאת מבינה , כי גם את שם , לא מהיום , רק שההבדל בינינו שאת מטפלת ואני לא , את פועלת ואני לא . אני ... אני לא עושה כלום עם מה שאני מרגישה.
נשמתי אהובתי , איך אני יכולה לעזור ?? מה יוציא אותך משם ?? את שוקעת לתוך עצמך כמו חור שחור.
אני לא יודעת ממש , כלומר אני חושבת שאני יודעת אבל אני לא מעיזה .כל המרידות הקטנות שלי בהורים , בחברה בבן הזוג , בעצמי , היו ניסיונות קטנים שלי להישאר נאמנה לעצמי , אבל אין ממש עצמי , העצמי שלי שייך לקולקטיב חיצוני , אני לא לי ולי לא לעצמי . אני לא מרגישה שייכת , אני רק משויכת , למשפחה שלי , למשפחה של ההורים שלי , למשפחה שלו , אליו , אל הילדים, אני בעצם דיי לבד . כשאני חושבת על כך , אני לבד מאז ומתמיד , קיימות נקודות התחברות עם הסובב אותי ,אבל אני יערה , חייה לבד בתוך העצמי שלי , חייה בתוך עולם רדום , שייצרתי לי .שהרי הנשמה שלי לא ירדה סתם לעולם , מין הסתם יש לי ייעוד ומטרה. אני מחפשת אותה , אבל לא ממש , אני אף פעם לא יורדת מספיק עמוק , לבדוק מה קרה שם במחשכי הווייתי , אף פעם לא הייתי על הקצה , כי בדקתי , כי בררתי , על הקצה היחידי שאני מכירה , זה כשאני בעצבים .כשאני חוטפת "קריזה" , שם אני על הקצה , משחררת מילים מבלי לברור , העיקר לפגוע .שם אני מרשה לעצמי להתיר את הרסן , לעבור על החוקים הלא כתובים .
את יודעת אף פעם לא אהבתי להתבונן בנשים אחרות ,הן תמיד עצבנו אותי .היה לי מין כעס בסיסי על כל הנשים שבעולם .מין רגש שלא ברור היה לי מאיפה הוא בא , הוא היה תמיד שם ואף פעם לא עצרתי לבדוק מה המקור שלו.בכל אופן , היום אני כבר לא כועסת על המין הנשי , אני מבינה את החולשות שלהן (אבל לא מסכימה איתם ) אני רואה את הקשיים שלהן והכי חשוב ,א ני רואה את הכוחות המיוחדים שיש לנו הנשים . אבל למה בעצם העליתי את הנושא של הנשים ? אוף שכחתי , חוט המחשבה נקטע לי , לעזעזאל.אה נזכרתי , בעצם תמיד שנאתי נשים כי אולי לא אהבתי אותי , אני עדיין לא אוהבת אך בהחלט מודעת לכוחות שיש בי , גם כאדם , גם כאישה , גם כבת , כאם כבת זוג , כחברה .
אני לא ממש מבינה מדוע חישקתי את עצמי ואסרתי על עצמי מלהתפתח .מדוע כלאתי את רגשותיי, מאוויי והרצונות שלי .שהרי אין טובה ממני בלהגיש עזרה וייעוץ במקום הנכון , בזמן הנכון עם המילים הכי נכונות ומדויקות , אבל לא בשביל עצמי , אלה בשביל אחרים .
אני מסתכלת עכשיו מהחלון החוצה , לגינה , הכול פורח , בצבעים עזים ואביבים – הכול מואר ואצלי החושך שולט .לא אחת אני שואלת את עצמי , אם אנחנו הסך הכול של החוויות שנצרבו בנו מקטנות או שמא החוויות הן קדומות יותר ועוברות איתנו ב DNA הנשמתי .
תראי איך אנחנו שונות , את אוהבת לחטט בעצמך , כמה שיותר עמוק יותר טוב.ואני , אני לא עושה איתי כלום , המסוגלות שלי היא שטחית , אני יכולה ללכת אחורה , עד לרגש האחרון ואולי לדמיין מה הרגש שקדם לו .בעוד שאני סוגרת בתוכי רגשי שייכות , מילים ותמונות , את פותחת את הקרביים שלך וחושפת אותם לאור .את נוגעת בעצביים הרגישים , חווה הכול בעוצמות מרשה לעצמך לרדת עד למקום שאין לאן לרדת יותר ומשם את עולה.
אני לא מרשה לעצמי , תקראי לי פחדנית , תקראי לי טיפשה הכול נכון .כזו אני , אסורה על עצמי וכלואה בתוכי כשמפתח מולי ואני לא מזיזה אצבע להשתחרר לחופשי. בעצם התחלתי לדבר עליי ביחס אליו ולשאר ויצא לי לדבר גם עלינו , על ההבדלים בינינו , אני משערת שאת נקודת מוצא שלי , נקודת התייחסות אשר ממנה אני מקישה לחיים בכלל . את שם תמיד והכי הרבה נוכחת לאחרונה .ואולי הקשר שלנו יותר מאשר משפחתי , הקשר שלנו נשמתי ואולי אני חושבת שאני יכולה דרכך לצאת לחופשי . |