מתוך: "להיות דולפין" – התמודדות עם תוקפנות וחולשה, מאת דר' רבקה נרדי ודר' חן נרדי, הוצאת מודן, 2006 .
מבוא: ילדינו - הבטן הרכה שלנו
אמא כרישה ואבא כריש הוכו בהלם. "אני צמחוני," חזר ואמר בנם המתבגר, , ונגס באצה ירוקה שצפה על פני המים.
"כבר שבועיים הוא אוכל רק אצות," נאנחה אמא.
"זה יעבור לו," ניסה אבא כריש להרגיע את אמא כרישה. "הוא בסך הכול רוצה תשומת לב."
"אולי כדאי שניקח אותו לפסיכולוג?" הציעה אמא.
"לא צריך שום פסיכולוג!" נהם אבא כריש. אני כבר יודע מה לעשות."
"שלא תעז לנשוך אותו עוד פעם, אתה שומע?" גערה אמא כרישה באבא כריש. "אני כבר מכירה את השיטות החינוכיות שלך. עד היום יש לו טראומה מהנשיכות שלך."
"והחינוך שלך יותר טוב? כבר מזמן הזהרתי אותך שעם כל הפינוקים שלך תהיה לו בעיית זהות, והנה זה בא. הוא חושב שהוא דולפין. חסה הוא רוצה...
עכשיו יש לי בקשה אחת ממך. אל תתערבי ואל תהיי העורכת דין שלו.. אני כבר אטפל בזה בדרך שלי."
אמא כרישה, שידעה את הצפוי לבנה, מיהרה אליו.
"אוי ואבוי, כבר שבועיים שלא טרפת אפילו סרדין קטן, אתה רוצה שיאכילו אותך בכוח? אתה רוצה להיות חולה?"
"אני לא אהיה חולה. האצות דווקא נותנות לי יותר כוח מאשר הבשר, אני גם מרגיש אנרגיות חיוביות יותר."
"הגוף שלך לא בנוי לירק-ים," אמרה אמא כרישה. "אתה חייב לקבל חלבונים מן החי."
"אמא, תעשי לי טובה, את לא מעודכנת. מחקרים חדשים הוכיחו שחלבונים מהצומח טובים יותר מחלבונים מהחי," הסביר המתבגר.
"אבל מערכת העיכול שלך בנויה לבשר, לא לאצות," התייפחה אמא כרישה.
"מערכת העיכול שלי דווקא מסתגלת יפה לשינוי."
"אבל למה? למה ריבונו של כריש? תסביר לי בבקשה. למה אתה חייב לעשות לנו את הבושות האלה... מה יגידו סבא וסבתא כשישמעו? ומה יגידו הקרובים..."
"אהה, יצא המרצע מהשק. פתאום זה לא מערכת העיכול שלי ולא נעליים... זה לא אני שחשוב לך... זה פשוט מה יגידו עלייך...." "רק תסביר, רק תסביר לי בבקשה... למה?"
"אמרתי לך כבר אלף פעם, אמא. אני לא אוהב את אורח החיים הטורפני הזה. זה לא מתאים לי. הזעם האלים של אבא, הכוחנות הזו, החיפוש האובססיבי הזה אחרי דם, דם ועוד פעם דם. אני לא בנוי לזה, וזה לא יעבור לי. זה עמוק בפנים... תביני, אמא, אני אוהב להאזין לשירת הלווייתנים, לשחות עם הדולפינים..."
"שחית עם דולפינים?!" נבעתה אמא כרישה.
"כן, שחיתי עם דולפינים."
"מתי זה קרה?"
"כשהייתי קטן ואת ואבא הייתם עסוקים במסעות הציד שלכם ולא היה לכם זמן בשבילי, דולפינה אחת קראה לי לשחק עם הבן שלה. ואפילו ינקתי ממנה..."
"מה פתאום ינקת ממנה?" צעקה אמא כרישה.
"כי את אף פעם לא הינקת אותי וזה סיקרן אותי. זה היה נהדר, רן ונעים."
"זה מסביר הכול," אמרה אמא כרישה ורצה לספר לאבא כריש.
"עכשיו תקשיב לי טוב," נהם אבא כריש. "אתה כריש, וכמו כל הכרישים אתה תטרוף. זה ברור לך?"
"אז מה אם כל הכרישים טורפים? זה אומר שגם אני צריך לטרוף? אני לא 'כל הכרישים'. אני כריש יחיד ומיוחד ואני החלטתי להיות צמחוני," אמר הצעיר ולעס בהפגנתיות עוד אצה.
"הטירוף הזה נגמר!" אמר אבא כריש. "אצלנו במשפחה טורפים. והיום אתה תטרוף טטלה. אתה בא איתי לציד. נקודה."
"אתה אולי יכול להכריח אותי לצאת איתך לציד, אבל לא תוכל להכריח אותי לטרוף," אמר הכריש המורד.
"אם ככה, אין לך מה לחפש אצלנו במשפחה!"
"לזה אתה קורא משפחה? מעולם לא היינו משפחה," אמר הכריש הצעיר בבוז. "אתה לא היית רוב הזמן בבית ואני הייתי לבד כל הזמן. הדולפינים היו המשפחה שלי."
"שלא תעז להגיד את המילה 'דולפינים' בבית הזה!" צעק אבא כריש ופער את מלתעותיו באיום.
"אל תדאג, לא תשמע יותר את המילה 'דולפינים' ממני, כי אני עוזב, "אמר הכריש הצעיר, נפרד מאמו הבוכייה, עזב את הבית ויצא אל הים הגדול.
מרס 1994. ימים של טרם אביב. באחד הלילות בתנו לא חזרה הביתה לישון. לאחר לילה מוטרף מדאגה שבו הערנו את כל חבריה, היא הגיעה בשקט הביתה בתירוץ כלשהו... פעמון אזעקה ראשון נדלק לנו, אבל היומיום, מהירות האירועים זרקו אותנו שוב לשגרת היומיום ולא ידענו שמשהו מתרחש מתחת לאפנו. במאי 1994 נסעתי לשלושה שבועות להנחות סדנאות באנטוורפן, בלגיה. מדי ערב טילפנתי הביתה. "הקטנה" בקושי רצתה לדבר איתי. מצאתי את עצמי ממלמלת לעצמי – והרי רק לפני שנתיים היא ציידה אותי בתיק עם ציוריה ודברי ברכה שכתבה לי לקראת טיול שעשיתי עם הבת הגדולה לארצות-הברית. "כדי שיהיה לך טוב," אמרה אז בקולה המתוק והחם. עכשיו היתה לי תחושה שמשהו השתנה, שדבר מה אינו כשורה. הוצפתי חרדה ורגש אשמה על שאינני ממהרת לפעול בעקבות אותה דאגה שבתי עוררה בי.
שבועות ספורים לאחר ששבתי לארץ הודיעה לנו בתנו כי החליטה לעזוב את בית הספר. סוף כיתה ח'. עדיין לא מלאו לה ארבע-עשרה שנים. כך החל משבר משפחתי שנמשך כמה שנים שבהן למדנו חן ואני כי הורות היא הרבה יותר ממה שלימדו אותנו, ממה שחשבנו כי אנחנו יודעים.
רובנו לא גודלנו על ידי הורים דולפינים. גם הם לא. וכך גם אבות אבותיהם. הורים הם בני אדם בשר ודם, רחוקים משלמות. אנחנו "זוכרים להם" עוולות קטנות כגדולות, ונשבעים שלעולם לא ננהג כך בילדינו. אבל הנה, כשהילדה מאחרת לשוב הביתה, החרדה לשלומה מוציאה מאיתנו את מיטב הסרדינים והכרישים, ואנחנו נוהגים באופן דומה להורינו. לפעמים זה שחזור מדויק של הורינו, מאחר שלא היה לנו מודל דולפיני שממנו יכולנו ללמוד. אם נוסיף לכך את פער הדורות, שבימינו מתורגם למרד סוחף של ילדינו בסמכות ההורית הישנה, נבין שאנחנו בצרה אמיתית. אולם בנימה אופטימית נוכל לומר כי לפתחנו האתגר הגדול ביותר המעניק לנו הזדמנות אמיתית לצמוח כבני אדם, ולהעניק הזדמנות דומה גם לילדינו.
דאגת הורה היא לעולם דאגת הורה, ובכל זאת התרבות עיצבה את דפוסי הדאגה של אבות ואמהות בנתיב שונה. גברים רבים, שלמדו להסתיר את פגיעותם והפנימו את תפקידם כאבות ב"שמירה על הסדר המשפחתי", עשויים למצוא את עצמם מוטרפים מדאגה, אך נוהגים בקשיחות באם "הרכרוכית שהכול בגללה" ובבן או בבת המביישים את כבוד המשפחה. נשים לעומתם, אשר למדו לראות במסירות האמהית את פסגת המימוש הנשי, מוצאות עצמן מוכנות "לעשות הכול" למען הילדים, כולל הכנת שיעורי בית במקומם, ויתור סוחף בכל הקשור לתפקידיהם, ביטול עצמן בפני הילדים עד למצב של שחיקה פיזית ונפשית; או לחלופין, משתוללות מזעם כאשר מנת הסרדיניות עלתה על גדותיה: לבקר, להשפיל ולפגוע בסגנון הכרישי הידוע, אם הבן או הבת מסכנים את עצמם או סוטים מהנתיב שמתווה המשפחה. דפוסים אלה הם סגנון ההורות המקובל. נוסיף לכך את אורח החיים המודרני, התובע מאיתנו שנהיה מוצלחים בתחומי חיים רבים - אף ילדינו נתבעים מגיל צעיר להוכיח הישגיות ומצוינות - כך שבבואנו להתמודד עם אתגר ההורות אנו ניצבים בפני חציית מכשול עצום.
האתגר החשוב הזה עשוי לשאת פירות משובחים ביותר אם נשכיל לעבור להורות דולפינית.
בחרנו להתבונן בפרק זה בשניים מתוך שמונת "מוקשי הורות" העומדים בינינו לבין ההורות הדולפינית.
המוקשים בדרך להורות הדולפינית
1. מוקש "ילד טוב", "ילדה טובה" - חייבים לענות על הציפיות שלי...
2. מוקש האשמה - הכול בגלל הטעויות שלי...
3. מוקש ההזדהות - הילדים שלי לא יסבלו ממה שאני סבלתי...
4. מוקש הפחד - זהו עולם קשה ואם לא אגן על ילדי הם יילכו לאיבוד...
5. מוקש ההשוואות - ילדי חייבים להצליח בחיים על פי המקובל והנורמטיבי...
6. מוקש ההכחשה - אם הכול "שקט" סימן שהכול בסדר...
7. מוקש הילדים כ"בנק רגשי" - ראיית ילדינו כ"השקעה" לטווח ארוך המניבה "תשואות"...
8. מוקש "הורות מתחרה בזוגיות" - אנחנו רבים על גבם של ילדינו...
מוקש "ילד טוב", "ילדה טובה" - חייבים לענות על הציפיות שלי... או: הזינוק מבריכת החצ"מים (חייב, צריך, מוכרח)
הסרדין והכריש מחפשים "קביעות" - סטנדרטים ברורים וידועים מראש ש"עברו את מבחן הדורות" - כדי להרגיש ביטחון בתפקידם ההורי. לכן אנחנו "ממציאים" את ילדינו, בדיוק כפי שאנחנו "ממציאים" את בן/בת זוגנו. כשאנחנו רכים בשנים אנחנו "ממציאים" את הורינו... כלומר, יש לנו פנטזיות מובנות ומאורגנות להפליא על איך "הם" חייבים, צריכים ומוכרחים (חצ"מים) להיות עבורנו. הצרכים שלנו הם אינסופיים וגעגועינו למימושם לא עוברים מעולמנו עד שעינינו ייעצמו לנצח. וככל שנתעקש יותר לקבל את "המגיע לנו", וככל שנילחם ש"הם" יעשו עבורנו את מה שאנחנו חייבים כדי להרגיש בעלי ערך - כך ילך ויגבר המתח, כך ילכו ויתעצמו הקונפליקטים. הפרידה מהחצ"מים שלנו מהווה את מסע ההתבגרות שלנו. היא כואבת, היא מעוררת את יצר ההתנגדות הטבעי שלנו, ובעיקר היא מוציאה החוצה את הפחד מהלא-נודע. כל זה חזק שבעתיים כאשר מדובר בפרידה מחצ"מים הקשורים בנו כהורים ובהם - ילדינו, בבת עינינו.
השנים, הניסיון המקצועי וחוויית גידול ילדי לימדו אותי שהתמודדות עם מוקש הציפיות החצ"מיות מחייבת אותנו כהורים להתבוננות נוקבת בציפיותינו. כאשר הציפיות המשקפות את עולמנו הפנימי נוקשות ובלתי מתפשרות, הן חוסמות את יכולתנו לראות את ילדינו כפי שהם, כלומר כפי שהם מסוגלים להיות במצב נתון. "המצב הנתון" הזה הינו בר שינוי. העניין הוא שהסרדין והכריש "מסרבים" לראות את ההשתנות. הם עסוקים ללא הרף בהיצמדות לאמונות קדומות, מיתוסים וכמובן - חצ"מים.
דמיינו את כל הציפיות הנוקשות שלכם כווירוסים קטנים, בלתי נראים המשייטים במהירות בבריכה דמיונית המצויה במוח הישן שלכם. לווירוסים הללו יש היסטוריה ארוכה. ירשנו אותם מהורינו, מצווים תרבותיים ויש גם כמה חדשים שנולדו זה עתה, עם גידול ילדינו שלנו. כל דור והווירוסים החדשים שלו...
וכך הולכים הווירוסים ומתרבים וממשיכים לקלקל את חיינו וחיי ילדינו.
|