| פעם ראשונה כשראיתי אדם מת הייתה כשעבדתי כסניטר בית חולים. הורו לי להגיע למחלקה אונקולוגית לבוא ולעטוף "אקס" (בן אדם שמת לפני יותר משעה). התפקיד שלי היה לעטוף אותו בסדין ולקשור אותו בידיים וברגליים ולהוריד אותו למקרר הגופות של בית החולים. האיש היה חולה סרטן שעבר הקרנות. כל גופו היה מסומן בטוש מיוחד כדי לכוון את הקרינה בדיוק למקום הגידול. ההרגשה הראשונית שלי הייתה "הנה אדם יושן". בעצם כשנגעתי בגופה היא כבר הייתה קרה למגע (הייתי עם כפפות כמובן). העור הפך צהוב למדי. העיניים עדיין היו פקוחות וכחסד אחרון סגרתי לו את העיניים. את האלונקה עליה שכבה הגופה הובלתי כשהרגליים לכיוון הנסיעה. הגעתי לפרוזדור של בית החולים המוביל לחדר המקררים. הרגשתי יראת כבוד לאדם אותו אני מוביל בדרכו האחרונה. הגעתי למקרר והנחתי שם את הגופה. חזרתי עם אלונקה ריקה. זה היה המפגש הראשון שלי בחיים עם אדם מת. לא יודע מנין היה לי את הכוח להתמודד עם המוות. אבל היה לי את הכוח הזה באופן טבעי. הסקרנות שלי הביאה אותי תמיד למצבים כאלה. לפני שנדבקתי באיידס, בדקתי את עצמי כל שנה, כמו מנהל יחסי גומלין עם המוות. כל שנה כשהבדיקה הייתה שלילית, הודיתי לאלוהים שנתן לי עוד שנה לחיות. אבל המשכתי להתגרות במוות. המשכתי לקיים יחסים לא מוגנים. בסתר ליבי ביקשתי להיפרד מהעולם, אך לא היה לי הכוח לקחת אקדח ולירות בעצמי. גם לא רציתי לבלוע כדורים ולישון על מנת שלא להתעורר. הדרך היחידה שהייתה לנגד עיני היא להידבק בנגיף האיידס. לא ידעתי אז שאצטרך לחיות עם הנגיף כל כך הרבה שנים. |