ישבתי לידם במסעדה.

זוג בגלאי ה40,

היא יפייפיה אמיתית, הוא נראה לגמרי לא רע.

ניהלו בינהם שיחה מוזרה.

צמאה שאל,

רעבה אולי?,

לא תודה, חייכה חיוך לבבי,

תודה, באמת.

חשבתי לי, על איזה צמאון הוא מדבר, או רעב?,

רק הוא יודע.

ואני, ששבעתי ממעשיות התחלתי חושבת על הצמאון האמיתי.

מרוב הרהוריי לא שמעתי את תשובתה.

השלמתי פערים דיי מהר, מבחינה במלצרית המגישה להם משקה קר.

לגמה מכוס הזכוכית, מותירה עקבות אודם בוהק בציור שפתיה.

רכן לעברה, לחש לה דבר מה.

שניהם מחוייכים, כאילו נפגשו לפני מספר רגעים.

לא קשה להבחין.

בעודי ממתינה לבן זוגי שיצא לרגע לנהל שיחת עסקים חשובה,

פנה אליי גבר אדיב,

סליחה, ממתינה למישהו?,

מחייכת לעצמי, ממתינה?,

התפקחתי מהר,

כן, מיד יגיע.

שאגיש לך בינתיים איזשהו משהו לנשנש?,

שאנעים את זמנך?.

לא ידעתי, שהשירות פה כל כך יסודי השבתי לו.

תגידי,

זאת לא את?,

זאת אני מסתבר,

לא מבינה את שאלתו חייכתי אליו.

התכוונתי אמר, זאת לא את חברתו של..... לשעבר?,

כן, אני, יפה שזכרת.

יפה כמוך אוכל לשכוח?.

שאסמיק שאלתי?,

מיותר אמר,

מה אתה עושה פה באישון לילה ועוד על תקן מלצר?,

צפנתי לך גדולות ונצורות אמרתי בהיסוס.

זאת המסעדה שלי,

אני הבעלים, השיב.

כשייש מעט לחץ מסייע למלצרים,

מוודא שהכל בסדר עם הלקוחות.

ראיתי, נגשתי.

תודה השבתי.

נו, אז ספר, ילדים, משפחה, משהו?,

כן, ילדים 3, אישה גם כן.

הסיפור הרגיל השיב.

מה איתך?,

טוב תודה התחמקתי.

לא, מה איתך באמת?, שאל.

סטנדרטי,

שוב מתחמקת.

הבין נראה לי הפעם.

תגידי, שאל,

הופס בן זוגי הגיע, בדיוק בזמן יאמר לזכותו.

דברתם שאל?, או שהיה נדמה לי?,

כן, מסתבר שמכירים מלפני שנים אמרתי.

נו ו.............,

נו ו מה? שאלתי,

נו וזה מה שקורה שמשאיר אותך לבדך דקות ספורות יפה שלי?,

קורה מה?,

אוהו, כבר מזמן השארת אותי מאחור, כמעט והשבתי.

לא קרה דבר התפקחתי, לא משהו שיעניין אותך.

שנזמין? שאלתי.

כן,

מה תרצי?,

משהו שירווה את צמאוני השבתי.......

מחייכת לעצמי.