הוא קרא לי מוטל ואני קראתי לו ינקל. למעלה מ-25 שנה פתחנו את שיחותינו בשמות היידישאים האלה וכששמעתי את ה"מוטל" הזה חשתי עד כמה עמוקה החיבה הזו שהוא רוכש לי. קטן מידות, לבוש ברישול, משקפיים עבות. כל אלה לא הסתירו את גדולתו ואצילות נפשו. 

כשחגגתי יובל באירוע בו קובצו אוהבי ומכבדי מאזי ימי הגנון, נאם הוא מעל הבמה והפליג בשבחי ואני הסמקתי. כשהלכה אימי לעולמה בסתיו  החמיץ הוא את הקינות והתקשר בבהלה להתנצל. הרגעתי אותו עם חיבוק טלפוני כשאני חנוק מבכי. הוא התקשר בדיוק כשפיניתי את שאריות רכושה מחדרה באגף הסיעודי של בית האבות והיה איתי כל העת על הקו לעודדני.

מדוע החמיץ את הקינות? ינקל היה הטיפוס האנטי טכנולוגי בתבל. הבשורה המרה הועברה בהודעות טקסט ובדואר אלקטרוני והוא החמיצן מן הסתם. הוא התנגד נמרצות לשאת טלפון סלולארי, אך מעולם לא פספס יום הולדת, החזרת טלפון או קביעת מועד לפגישה או אירוע. הידע שצבר הפכו אותו לאינטיליגנטי והידען שבחברי. היה איש סודי בדברים האישיים ביותר. כזה היה ינקל. איש יחיד ומיוחד. 

בחודש שעבר שהיתי במזרח הרחוק יחד עם בחירת לבי. הייתי חייב לעצור את החיים לאחר יתמותי העצובה ולברוח לי לעולם אחר. הטכנולוגיה, שלה כה התנגד, הביאה לי את הבשורה המרה בהנוי בירת ויטנאם. ינקל חברי הטוב הלך לעולמו בטרם עת. במפתיע. באופן בלתי צפוי. בצנעה. אסון ! 

הו אז התבררה לי פומביות גדולתו של האיש. אתרי האינטרנט העטירוהו במחמאות. בלוויה – אותה החמצתי – השתתפו מאות. מאות גם ביקרו את הקרובים לו שנשארו אחריו. 

בסוף השבוע בתאטרון צוותא יבכוהו הקרובים ביותר, ואני ביניהם. אני אבל על מותו והמילים לא מתחברות להן על המקלדת. אפילו כשאני מחייג למשרדו עדיין נשמע הצלצול העתיק והמוכר של המשיבון שעדיין נושא את קולו הקורא להשאיר הודעה, כאילו לא קרה דבר ולבי נחמץ לו.

ינקל. אתה חסר לי.