השחיתות במגזר הציבורי והקיטוב החברתי בישראל מדאיגים. בשבועות האחרונים התקשורת מלאה מטעמים על עסקאות אפלות במסדרונות הממשלה והשלטון המקומי, ובכנסת דנים בהצעת חוק להגבלת שכר הבכירים במגזר הפרטי. ברקע, הכלכלה האמריקאית עוברת שינויים מרחיקי לכת - רפורמת בריאות, רפורמה בשוק ההון, חוק להגברת כוחו של הבנק המרכזי, והלאמה (זמנית, נקווה) של גופים פיננסיים ויצרניות רכב. קרוב יותר אלינו, פשיטת רגל הדרגתית של מדינות הרווחה בדרום אירופה - יוון, פורטוגל, ספרד, איטליה - וסיכון הולך וגובר לקריסה דומה במדינות אחרות ביבשת והתפרקות - למעשה אם לא להלכה - של גוש היורו. ממשלות העולם המפותח נמצאות בחובות אדירים אך ממשיכות להגדיל את ההוצאות ולהרחיב את התערבותן במשק.  

גם הרצל על סדר יומנו. ישראל חוגגת 150 שנה להולדת האיש שחלם את מדינת היהודים ומקדישה את שנתה ה-63 לכבודו. וכיאה למדינה מפולגת ורבת דעות, כל אחד מנסה לנכס את הרצל לקידום ענייניו והשקפת עולמו. מחד, יוסי שריד מחתים את חוזה המדינה על עצומה נגד המשך הבנייה במזרח ירושלים, ומאידך, ראש הממשלה נתניהו מביא מדבריו להזכירנו שחיינו הם חלום. קולות לרוחב הקשת הפוליטית קוראים לנו לשוב אל מורשתו הכלכלית-חברתית של הרצל כתגובת-נגד לשחיתות והקיטוב. אך מהי אותה מורשת?

בניסיון לענות על שאלה זו אנו נתקלים במספר פתרונות מפתיעים לאתגריה של ישראל 2010 ונחשפים לשינוי שעבר השיח הפוליטי במאה השנים האחרונות: מילים כמו ליברליזם, סוציאליזם, וקפיטליזם עדיין איתנו, אך משמעותן השתנתה ולעתים כמעט התהפכה לחלוטין. 

עיקר חזונו של הרצל נפרש לפנינו במניפסט "מדינת היהודים" משנת 1896 וברומן "אלטנוילנד" משנת 1902. בשונה מרוב אבותיה המזרח-אירופאים של הציונות, עבודתו של הרצל נטועה ברעיונות הליברליזם הקלאסי שרווחו באותה עת בקרב מעמד הבורגנים באוסטריה. אוניברסיטת ווינה של סוף המאה ה-19 היתה אחד המרכזים האינטלקטואלים החשובים בעולם והמרצים לכלכלה שכנו בפקולטה למשפטים בה למד הרצל. 

התורה הכלכלית שצמחה באוניברסיטה בשנים ההן - "האסכולה האוסטרית" - נחשבה אז, כמו היום, לתיאוריה השוללת באופן הנחרץ ביותר את עקרונות הקומוניזם והתכנון המרכזי. בשנת 1871 פירסם קארל מנגר (Menger), פורפסור לכלכלה באוניברסיטה, את תיאורית ה"תועלת השולית" (marginal utility) העומדת בבסיסה של תורת המחירים המודרנית. ממשיכי דרכו של מנגר העמידו תלמידים שהיו מבין גדולי הכלכלנים של המאה ה- 20 - ג'וזף שומפטר (Schumpeter), לודוויג פון מיזס (Mises), וחתן פרס הנובל לכלכלה, פרידריך פון האייק (Hayek).

רעיונותיו של מנגר היו בעלי עוצמה כזו, שהקומוניסטים הסובייטים מילאו דפים רבים בניסיונות להפריכם שנים רבות לאחר מותו. כך למשל ניקלאי בוכארין (Bukharin), לימים ממניהיגי המהפכה הקומוניסטית ברוסיה וחבר הפוליטבורו של סטאלין, ברח מגלות בסיביר וישב כאורח בהרצאות של פרופסור בוהם-באוורק (Bohm-Bawerk), ממשיך דרכו של מנגר, באוניברסיטת ווינה. לאחר מכן, בוכארין הקדיש ספר שלם לניסיון לשלול את יסודות האסכולה האוסטרית. בהקדמה לספר הוא מציין ש"הבחירה במושא הביקורת שלי אינה מצריכה שום דיון, שהרי ידוע שהאסכולה האוסטרית היא היריב החזק ביותר של התורה המרקסיסטית". 

קארל מנגר ואחיו הצעיר אנטון היו בין מוריו של הרצל בבית הספר למשפטים באוניברסיטת ווינה. אנטון, בשונה מאחיו, התעניין ברעיונות לשיפור חייהם של בני מעמד הפועלים, ותמך בתלמידים צעירים שהיגרו לווינה ממזרח אירופה, בינהם יהודים רבים. תלמידו המפורסם ביותר (חוץ מהרצל) היה קארל גרונברג, יהודי ממוצא פולני שהקים לימים את בית הספר למחקר חברתי בפרנקפורט, ביתם העתידי של תיאודור אדורנו, מקס הורקהיימר, אריך פרום, והרברט מרקוזה. אנטון הגדיר את עצמו כ"סוציאליסט" אך התייחס בביקורת ל"קפיטל" של קרל מרקס, והתרכז בהצעות לשינוי דיני הקניין בכדי לאפשר לעובדים בחברה זו או אחרת להנות מבעלות משותפת וחלק גדול יותר מהרווחים. הוא ראה את חוקי המדינה כבסיס לבעית העוני ושאף לשנותם,עם זאת, בדומה לאחיו, גם אנטון התנגד לרעיון של ניהול הכלכלה הלאומית על ידי ראשות מרכזית. בכל מקרה, למרות חיבתו של הרצל לרעיונותיהם האוטופיים של אנטון מנגר ותלמידיו - בינהם ידידו של הרצל תיאודור הירצקא - הוא חשב שהם "רחוקים מעולם ההוויה והעשייה".

מאידך, הסדר החברתי-כלכלי המתואר בכתביו של הרצל מבוסס על מניעים פרגמטיים, שכן הרצל האמין כי "הבא לייסד את תקון העולם על רגש הטוב והחסד של כל בני-האדם, אינו כותב אלא אוטופיה". הרצל ייחס חשיבות מיוחדת ליוזמה החופשית, שהרי "אילו היינו כולנו יזמים לא היה לנו צורך בעם-בעל" (משמע: היינו אדונים לעצמנו). הוא תכנן שהעלייה לארץ תיעשה בהדרגה, ושיער שפתיחת "השווקים והשוקים ימשכו מתישבים חדשים. כי כל איש יבוא מרצונו, על-חשבונו, ועל אחריותו". את ה"חברה" שתוציא לפועל את חזונו הוא מתאר כמעין "חברת מניות" בעלת "אופי מסחרי ברור" אשר הכוח המניע שלה הוא ה"יחס שבין האחריות (הסיכון) והפרס", וסיכם באלגנטיות ש"בצאתנו שנית ממצרים לא נשכח את סיר הבשר".

 

בניגוד גמור לחסידי הסוציאליזם, הרצל בטח ש"אם כל אחד יעשה לנפשו" יהפוך העם היהודי במהרה "לחיל רב ועצום", ולמרות ש"ננסה לפעול רק למען אשרנו והצלחתנו" תצא מכך "ברכה לכל בני-האדם". הוא הדגיש ש"החברה החדשה אינה דוגלת בשיוויוניות - כל אחד מקבל שכר לפי עמלו ופועלו.... כולם שווים בנקודת המוצא אך לא בסיום". המטרה היא לבנות חברה שדואגת לחלשים ומספקת שירותי חינוך ורווחה, אך האמצעים שהרצל מציע שונים באופן מהותי מאלה החביבים על חסידי מדינת הרווחה של ימינו. 

"החברה החדשה" היא הגוף המרכזי במדינה החדשה-ישנה של הרצל: לא חברה מלשון "society" בלבד, אלא סוג של התאגדות על בסיס אינטרסים משותפים - חברה מלשון "corporation". דו-המשמעות הנ"ל נשמר גם במקור הגרמני, בו השתמש הרצל במילה "Gesellschaft", בניגוד ל-"Gemeinschaft" (קהילה) החביבה על הסוציאליסטים. בחירתו של הרצל להתמקד ב"חברה" ולא ב"מדינה" ראויה לציון, שכן היא עומדת בניגוד לתפיסה של הקומוניזם, הסוציאליזם, ואף הליברליזם המודרני (בניגוד לזה הקלאסי) הרואים במדינה את הזרוע המבצעת של החברה. בחזונו של הרצל המדינה היא רק מסגרת בתוכה צומחת "החברה החדשה", וה"חברה" היא זו שמסדירה את מערכת היחסים הכלכלית והחברתית בארץ; הרצל ראה במדינה נותנת חסות וספקית של שירותים מינימליים וב"חברה", שתתפתח באופן אורגני, כבסיס לכלל המוסדות והשירותים - דאגה לחלשים, חינוך, עידוד התעשייה, וקליטת עלייה. 

החברות ב"חברה החדשה" היא וולנטרית, והרצל מציין ב"אלטנוילנד" שרבים מתושבי הארץ - כולל חלק מהיהודים - אינם חברים בה. יתרה מכך, מדינת היהודים של הרצל מתקיימת בכלל תחת ריבונות זרה אך השלטון המדיני אינו מתערב בחיי החברה או מספק שירותים כלשהם מעבר להגנה על הגבולות תמורת מס בסיסי. 

יתכן שהרצל נמנע מלהזכיר ריבונות מדינית יהודית מתוך צרכי השעה -- בכדי לא לעורר את חשדם והתנגדותם של התורכים ששלטו בארץ ישראל. עם זאת, הוא יכל לבחור במודל של אוטונומיה לאומית בעלת כוח מוגבל תחת שלטון-על כזה או אחר, במיוחד לאור העובדה שמודל כזה היה קיים באותה עת במקומות אחרים בעולם. הוא בחר לתאר את המדינה כפי שפירטנו למעלה - מודל של סדר חברתי אורגני שעולה בקנה אחד עם רבים מרעיונותיו האחרים, רעיונות ליברלים קלאסיים שהיו בשיא פריחתם בווינה של ימיו.

הרצל הושפע גם מהוגי דעות סוציאליסטים - פרודהון, אוון, ואפילו מרקס - אך לא היו אלה סוציאליסטים מהזן הנפוץ בימינו. פרודהון (Proudhon), למשל, לא חשב שהמדינה צריכה לדאוג לרווחת האזרח אלא בדיוק ליהפך: הוא הגדיר את עצמו כ"אנרכיסט", התנגד לכל צורה של ממשל או כפייה, ותיאר את החברה האידאלית ככזו שיש בה רמה גבוהה של סולידאריות ודאגה לזולת, אך צפה שסדר חברתי זה יצמח באופן אורגני מתוך החופש והאי-סדר. 

רוברט אוון (Owen) הקים חברות שיתופיות למטרת רווח אשר הבעלות עליהן התחלקה באופן ישיר בין העובדים - אך ללא התערבות או בעלות ממשלתית כזו או אחרת. קואופרטיבים מסוג זה קמו במקומות שונים בעולם בזמנו של הרצל, ולאחר מכן גם בישראל. גם כאן יש לעמוד על ההבדל בין כלכלת שוק המורכבת מחברות פרטיות עם מבנה-בעלות כזה או אחר לבין מה שנקרא בימינו סוציאליזם או ליברליזם בו המדינה משמשת כנציגת העם וגובה בשמו את "חלקו" ברווחים של כלל העסקים במשק.  

אפילו קארל מרקס, שקומוניסטים וסוציאליסטים רבים מדברים היום בשמו, חלם על היום בו "המדינה תחדל להתקיים כתוצאה מפריחתו של הקומוניזם" ותיאר את הסדר החברתי השיתופי כתחליף לכוח הכפייה של המדינה אותה הוא ראה כעושת דברם של בעלי ההון. השפעתו המשמעותית ביותר של מרקס על הרצל היא ברעיון שההיסטורה מונעת על ידי תהליכים כלכליים - רעיון אשר נזנח על ידי "ממשיכי דרכו" של מרקס במדינות הקומוניסטיות והסוציאליסטיות.

 

פסגת ה"חקיקה החברתית" בכתביו של הרצל היא הגבלת יום העבודה ל-7 שעות, שחוזה המדינה ייחס לה חשיבות מיוחדת ואף הציע להנציח אותה על דגל הלאום בדמות שבעה כוכבי זהב. עם זאת, חוק זה חל על חברים הפועלים במסגרת ה"חברה החדשה" - ארגון שהחברות בו היא וולנטרית - והמדינה אינה כופה אותו על איש. ובכל מקרה, הרצל מתנה את יום העבודה המקוצר בכך שהוא יעבוד במבחן המציאות. 

 

הרצל מזהיר במפורש מפני הסכנה של "היהודים המשכילים והעניים" אשר "נופלים כולם אל הסוציאליזם", ומנסה להציב בפני בני עמו מודל כלכלי אלטרנטיבי, שהרי "ההגירה היא גם תנועת מעמדות כלפי מעלה". במקביל הוא חוזה, 60 שנה לפני תום מלחמת העולם השנייה ש"יד אמריקה תגבר על אירופה" בשל הסתמכות כלכלתה של ארה"ב על חברות ענק וייצור המוני.

מעבר למנהל תקין והגברת צמיחה, בכתביו של הרצל טמון פתרון אפשרי גם לעוד אחד מאתגריה של ישראל 2010: כיצד להתמודד עם שינויים דמוגרפיים ולשלב קבוצות מיעוט (יהודים ולא יהודים) בפעילות יצרנית. הרצל  מתאר בחזונו מדינה יהודית ודמוקרטית. נסיוננו מלמד ששתי צלעות אלה מתקיימות במתח מתמיד ומאיימות זו על זו. הרצל היה מודע למתחים בין דת, לאום, וחופש,  וב"אלטנוילנד" מתוארת מערכת בחירות בה אחת המפלגות שוללת את זכותם של לא-יהודים להיות חברים ב"חברה החדשה". בנוסף, הוא היה מודע לסיכון של המון משולהב המנצל את הדמוקרטיה לכפיית דעתו על מיעוט זה או אחר.  

הרצל מציע פתרון פשוט יחסית שמוציא את העוקץ ממערכת היחסים בין היהדות לדמוקרטיה, ואף ממנף את המתח בין שתי הצלעות להגברת הצמיחה: ה"חברה החדשה" תהיה יהודית בהגדרה ותוקם על ידי יהודים ועל בסיס ערכים יהודיים, אך גם זרים יורשו לקחת בה חלק ומספרם יגדל בהדרגה. אופייה של החברה ייקבע על ידי החברים עצמם, אך זכות הצבעה והשתתפות תהיה תלויה בתרומה של שנתיים מזמנם לעבודה קהילתית והסכמה על ערכי יסוד שאינם ניתנים לשינוי (חוקה) - כולל העובדה שהמדינה לא יכולה לכפות דבר על איש בשם דת זו או אחרת. הסדר זה מונע השחתה של ערך אחד (דמוקרטיה) על ידי ערך אחר (יהדות); הוא מונע מהצלע היהודית את הכוח לכפות את עצמה בכוח-המדינה ולחתור תחת הצלע הדמוקרטית. חשוב מכך, בהגבלת כוחה של ה"ממשלה" והגבלת זכויותיהם של אלו שבחרו לא לקחת חלק בבניין המדינה הרצל מציב בפני הצלע היהודית תמריץ ברור להישאר פוריה ויצרנית על מנת שלא לאבד את יתרונה היחסי. במקביל, הוא מבטיח חופש דת, ביטוי, וכו', גם לאלה שבוחרים לחסות בצל "החברה החדשה" מבלי להיות חברים בה אך אינו מקנה להם השפעה על מוסדותיה וחוקיה.

 

הרצל תיאר, עם כן, מדינה המבוססת על עקרונות ליברלים קלאסיים, שכלכלתה מונעת על ידי יוזמה חופשית עם התערבות מינימלית בענייני הפרט. הוא חזה שהחברים יבנו לעצמם מנגנוני רווחה, אך ציפה שאלה יתבססו על סולידריות חברתית, שתצמח באופן אורגני ולא על ידי כפייה, ומערכת טבעית של תמריצים לכלל האזרחים לקחת חלק בפעילות יצרנית. 

לא ניתן לסכם את הגותו המורכבת של הרצל על רגל אחת, במיוחד לאור העובדה שחלקים ממנה דו-ערכיים במתכוון. ישנם אלה שירגישו מאויימים על ידי הפרשנות לעיל, אך תקוותי לנהל דיון ענייני ברעיונותיו של הרצל ובהבנתי אותם, ולהימנע מתגובות בלתי-רצוניות על בסיס נאמנות מפלגתית או צרות אופקים. בכל מקרה, אין בדעתי שהפיתרון לכל מכאובינו הוא ביטול המוסדות הממשלתיים בציפייה לגל סולידריות וצמיחה. עם זאת, נראה שבמקום לתת עוד ועוד כוח בידי היושבים בכנסת, ראוי להתמקד ביוזמות חברתיות ברוח "החברה החדשה". 

 

האתגר הוא של כולנו, והנקודה היא שלאיש שנולד לפני 150 שנה יש עוד הרבה מה לתרום למדינה הקטנה שחזה. דווקא תמונת המציאות הקודרת יכולה להוות בסיס להתחדשות חברתית וכלכלית, שהרי "למפעלים גדולים", כתב הרצל ב-1896, "דרוש מעט יאוש בלב".