מתחת לפני השטח
בדירה הראשונה שגרתי בה בפריס היתה לי שותפה ישראלית.
כבר מהרגע הראשון שראיתי אותה, עוד כשהיא פתחה לי את הדלת וניצבנו זו מול זו - זיהיתי דימיון חזותי מפתיע בינה לבין השחקנית מישה ברטון.
ייתכן שמיותר לציין , אבל אני אציין בכל זאת - גם אני הייתי רוצה להיראות כמו מישה ברטון האצילית והאריסטוקרטית.
תמונה של מישה ברטון, ה"אחות התאומה" של השותפה הישראלית שהיתה לי בפריס
היא היתה יפיפית על, צעירה ממני בכמה שנים , ילדה טובה ומפונקת מבית טוב ועשיר, ניחנה בעיניים כחולות ענקיות בעלות מבט פגיע ומהפנט, (זהה לשל מישה,) עדינה, נשית וחתולית בשפת הגוף שלה, מתעניינת באופנה ,ביגוד ולקים, ואת רוב שעות היום מקדישה לטיפוח ופולחן הגוף. למרות שאני בעלת חוש אסתטי מפותח, מעולם לא גיליתי עניין ב"שיחות הבנות" המשעממות האלה על בגדים ואיפור.
היא לא היתה טיפשה, אבל גם לא מתוחכמת או מעניינת במיוחד, בחורה חסרת ייחוד או אופי ,נטולת אישיות כריזמטית , בעלת התנהגות "מלוקקת" / צבועה / מזוייפת ו"צפונית", שהכוח העיקרי שלה היה הויזואליות. היא היתה מודעת לעוצמה הזו שמהווה מוקד משיכה רב, כזה שהותיר רושם עז על הסביבה, ולכן הקפידה להדגיש ולהתעסק באופן אובססיבי בתחזוק המראה החיצוני שלה - עסוקה בסידור גבות-שיער-ציפורניים.
על מנת לשמור על פרטיותה, לא אחשוף את שמה הפרטי האמיתי, ולכן מעתה והלאה אכנה אותה בפוסט, בשמה של השחקנית שהיא דומה לה - מישה.
ידיעותיה של מישה בשפה הצרפתית היו מינימליות ומועטות מאד (- מלים בודדות בלבד.) בעיני זו גסות רוח , פינוק וחוצפה לא לעשות מאמץ ללמוד את השפה של המקום שאתה מתגורר בו. לא פעם חזרתי ואמרתי לה - " מישה, את נמצאת בארץ זרה ויש לך בן זוג צרפתי שאת עומדת להתחתן איתו - תתאמצי ותלמדי את השפה המקומית. המינימום את יכולה לשעות זה לגלות ענין אקטיבי בתרבות שאת חיה בה, או לפחות למענו ולמען התקשורת המעשית בפועל בינך לבין אהובך ".
מישה הגיעה לפריס כתיירת, התאהבה באופן לא מתוכנן בגבר צרפתי, עימו היא נסחפה לרומן שהוביל אותה להאריך את שהותה בעיר, ובסופו של דבר, הפכה עם הזמן עיר האורות למגורים בעבורה, כשכל הזמן הזה שהיא שהתה בפריס לא עלתה בדעתה (!) החשיבות שבלימוד השפה צרפתית, והיא המשיכה להתנהל באנגלית עם תושבי העיר. בן זוגה הצרפתי היה משכיל ודיבר אנגלית שוטפת (זה חריג לצרפתים, בד"כ האנגלית שלהם רעועה), והם תיקשרו ביניהם באנגלית בלבד. כשנכנסתי לדירה - הם היו כבר מאורסים.
בשבוע הראשון לאחר שהיא הכניסה אותי לדירה במקום השותפה הקודמת שלה (אותה הכרתי עוד מישראל, גם היא ישראלית, ולמעשה הגעתי לדירה באמצעות התיווך שלה), מישה והארוס שלה היו בעיצומן של ההכנות לקראת חתונתם המפוארת, והיא מיעטה לישון בדירתנו.
לי זה התאים ביותר, כי היתה לי פרטיות לבלות עם בן זוגי הישראלי שאיתו הגעתי לפריס מכפר קטן ופסטורלי בצרפת, שם הכרנו ולמדנו יחד. זמן קצר לאחר מכן, נפרדו דרכנו עקב עזיבתו (המתוכננת מראש) לבוסטון לצורך לימודי הדוקטורט שלו בבלשנות, וכך יצא שנותרתי בעיר לבדי.
יותר מאוחר זה השתנה כמובן, אבל בהתחלה, מיד עם עזיבתו את פריס, למעשה היתה מישה הבחורה היחידה שהיה לי איתה קשר יומיומי רציף, ולכן ביקשתי להתקרב אליה, ויזמתי ניסיונות חוזרים ונשנים להתחבר איתה, למרות שכמעט לא היו לנו תחומי עניין משותפים.
מישה היתה קטנונית ומתחשבנת איתי על כל יורו עלוב. לא היתה בה נדיבות לזולתה מלבד הארוס שלה, בו היתה מאוהבת עד כלות, והיתה מרוכזת כל כולה בצרכיו. היחסים בינהם היו התחום היחיד שראיתי שיש בה תשוקה לגביו - בלעדיו פניה קמלו ונבלו. איך שהוא היה מגיע מהעבודה ונכנס בדלת דירתינו כדי לבוא לאסוף אותה, היא התעוררה לחיים, ואור זוהר נדלק בעיניה הבהירות.
היא נהגה לרכוש חלב קטן אישי (ולא משפחתי) רק לשימושה הפרטי , וסימנה את המוצרים שלה במקרר במדבקות צבעוניות שהיא קנתה במיוחד למטרה הזו. אני מצידי הצעתי לה שוב ושוב לחלוק איתי ולהשתמש בחופשיות במוצרי המזון שקניתי, אבל היא מעולם לא העזה לגעת בהם.
בבקרים, כשהוא היה בעבודה, היא היתה חוזרת לדירה שלנו ומבלה את הזמן בתיחזוק גופה, פניה ושיערותיה.
לפעמים הייתי מציעה לה להצטרף אלי לארוחת בוקר, ומכינה לשתינו חביתה עם פטריות, גבינות ובגטים, ואז היא היתה שואלת מיד בתום הארוחה - "טוב, אז כמה אני חייבת לך על הפטריות,הגבינות,על הביצים ועל הלחם ?" (!!) , (או " כמה עלתה האפונה ? " - כשהיה מדובר בארוחת צהריים,)
מחשבת בריכוז את הסכום שהיא חייבת לי, ודואגת להחזיר לי אותו במדיוק, על הסנט (!).
כשהתקלחתי היתה מעירה לי שהמקלחות שלי ארוכות ביחס לשלה, אז שמן הראוי שאשלם יותר ממנה בעבור המים.
את הימים שבהם נעדרה מהדירה - הפחיתה מחישוב התשלום שלה על החשמל, וטענה שהיה לי את הבית לבד, ואין סיבה שהיא תשתתף עימי בהוצאות.
(את שכר הדירה היא שילמה במדוייק.)
ככל שחלף הזמן במגורים במחיצתה ולמדתי להכיר אותה - ההתנהגות הדוחה שלה הרגיזה אותי יותר ויותר, ופיתחתי כלפיה רגשות איבה וטינה של ממש, שנבנו בתוכי בהדרגה ותפחו למימדים עצומים. ההתנהגות שלה פגעה בי והוציאה אותי משלוותי, אבל כהרגלי שתקתי, ולא הערתי לה בנוגע לכך.
מה שכן, הרגשתי שמישה מצליחה להוציא ממני את הצדדים האפלים שלי, והיא עוררה בי דחף עז וצורך פנימי לנקום בה על שהיא שוב ושוב דוחה את ניסיונות ההתקרבות שלי וממאנת להיעתר לשיתוף שהצעתי לה ביחסים בינינו.
ידעתי שעקב האכילס שלה היה אהובה הצרפתי. זו היתה נקודת התורפה המרכזית שלה, כי הוא הרי היה מרכז חייה, ובלעדיו היא היתה אבודה ובודדה. הארוס הצרפתי שלה היה איש עסקים יהודי עשיר, והם היו כל דקה פנוייה שלהם יחד - היא היתה תלויה בו לחלוטין. לא היה לה כלום בפריס מלבדו. היא לא עבדה, כי בלי השפה (על אחת כמה וכמה כשמדובר בצרפתים) מי יקבל אותה לעבודה ? , ולא עניין אותה לטייל בעיר בלעדיו או להכיר ולפגוש אנשים אחרים.
מאחר שאני דיברתי איתו בצרפתית והיא לא הבינה כלום, היא כל הזמן היתה בתחושה (כוזבת) שאני מתחילה ומפלרטטת איתו.
הוא בכלל לא היה הטעם שלי משום בחינה - הוא היה מאצ'ו כזה, מנותק רגשית, תמיד מסריח מסיגריות (לא הרשתי לו בשום אופן לעשן בדירה שלנו).
לא הצלחתי להבין איך היא נמצאת עם גבר שעומד להתחתן איתה, מבלי לעשות מאמץ קלוש על מנת ללמוד את השפה שלו ואת שפת המקום שבו היא חיה. זה שיגע אותי והייתי מנהלת איתו שיחות על הנושא, שואלת אותו איך זה לא מפריע לו , ולמה הוא לא מעודד אותה ללמוד צרפתית.
מאחר שהייתי עדיין חדשה בפריס ,והוא הרי פריזאי מקומי שנולד בעיר, התייעצתי איתו ונעזרתי בו כדי לקבל המלצות היכן כדאי לי לבלות.
שוב ושוב היא היתה חוזרת ומבקשת ממני לדבר איתו באנגלית, כדי שהיא תבין ותוכל להשתתף בשיחה, ומובן שיכולתי להתחשב בה ולכבד את בקשתה, אבל אני בכוונה רציתי להכאיב לה ולהדיר אותה מהשיחות שלנו, לפיכך התחמקתי וטענתי בפניה (כתירוץ) שאני מעוניינת לתרגל את הדיבור שלי בשפה הצרפתית, ושזו הזדמנות מצויינת עבורי, ולכן חשוב לי לא לעבור לאנגלית.
כשהיא ביקשה ממני לתרגם על מה דיברנו, עניתי לה בקשיחות תשובות בסגנון - " תלמדי צרפתית ואז תביני ".
בתגובה היא היתה משתתקת בחוסר אונים , מביטה לעברי בעיניים הפגיעות האלה שלה, וממש כמו בשיר של ריהאנה (המצורף בוידאו, והמוקדש למישה) , בדימיוני ראיתי בבירור את הלב המפרפר שלה מולי, הולם בפראות, כשאני בכל פעם לוחצת על ההדק ויורה ישירות לעברו, מרסקת אותו לרסיסים בחיצים של רעל.
אני יודעת שהיא היתה מאויימת וחסרת ביטחון מולי כשהוא היה אצלנו, ובצדק, כי בן הזוג שלה מאד העריך וכיבד אותי, החמיא לי ללא הרף על ידיעותי בצרפתית, וביחסו העניק לי תחושה שהקסם האישי הנשי שלי פועל עליו, ושאני מסקרנת אותו כבחורה.
כאמור, הוא ממש לא עניין אותי כגבר, ולא היו לי כלל כוונות רומנטיות כלפיו. האמת שהוא היה בחור "רגיל", סתמי ודי טיפוסי , לא מיוחד בכלום ולא מבין בכלום, ואיש שיחה משעמם, שלא חידש לי דבר.
הסיבה העיקרית שבכלל התייחסתי אליו והארכתי עימו בשיחה היתה כדי "להחזיר" למישה, לערער אותה, לפגוע בה ולעצבן אותה, כי היה בי תיסכול מהיחסים הטעונים בין שתינו ו"בטן מלאה" על יחסה הפוגע ועל הריחוק שהפגינה כלפיי.
מלבד השפה שהיתה חסרה לה, החיסרון העיקרי שפגם בשלמות החיצונית המרהיבה של מישה, שותפתי לדירה, התבטא כאשר היתה פותחת את הפה. היה לה קול מעצבן, בניגוד גמור לחזות המושלמת שלה.
למזלי - הנכסים העיקריים שלי הם צליל הקול הנעים שלי, הטון הרך והאופן שבו אני מדברת, (וגם התכנים כמובן) , כך שבתחום הזה הרגשתי פחות נחותה ומאויימת ממנה, במיוחד כי הרגשתי שהפריע לה, שלעומת צליל קולה הצורם - היתרון שלי עליה בתחום זה בלט אפילו יותר.
בסופשבוע אחד היא הודיעה לי במפתיע שיש לי יומיים להסתלק מהדירה, כי נמאס לה מההתעללות שלי בה והיא לא מעוניינת יותר לסבול את התנהגותי הביצ'ית כלפיה.
רציתי לומר לה שגם אני עייפה ונטולת אנרגיה מההתחשבנויות הקטנות שלה, ושהנקמות שלי בה היו בגללן.
שאני בכלל טובת לב, והיא לא יודעת את זה, כי האינטראקציה בינינו הוציאה ממני את כל המירמור והרוע הזה, שהעיב וערער את שיקול דעתי, את השקט הנפשי ושלי ואת מצב רוחי.
שאני מצטערת על הכל ושנפתח דף חדש,
שאיך אמצא ביומיים דירה בעיר, ושאני זקוקה לזמן נוסף, כי הרי בפריס יותר קשה למצא דירה מאשר בתל אביב, (קל וחומר כשאני ישראלית זרה).
אבל בתוכי ידעתי שאין ברירה ושאין טעם,
כי חסר בינינו אמון הדדי,
אשר מהווה את הבסיס היסודי בקשרים בריאים בין בני אדם.
חייבים להפסיק את הקשר ההרסני הזה.
לנתק ולהתנתק,
ואי אפשר לתקן,
כי הכל כבר כה שבור, הרוס ומעוות בינינו.
היא הודיעה לי בטון מרוחק וקר שהיא תהיה בדירה של הארוס שלה כל הסופשבוע. כשהיא חוזרת ,היא לא רוצה לראות אותי ואת החפצים שלי, ושאת המפתחות אני יכולה להשאיר בתיבת הדואר.
מאחר שהייתי דיירת משנה שלה, והיא היתה החתומה על החוזה מול בעלי הבית, לא היתה לי ברירה אלא להנהן בהסכמה ובעצב.
רציתי להתקרב אליה ולחבק אותה , להתנצל בפניה ולומר לה "סליחה מישה", אבל במקום זה המשכתי לשבת ליד החלון ולהתבונן אל השדרה בחוץ, חונקת בקושי רב את דמעותיי המלוחות בגרון, ומבלי להיישיר מבט לעיניה, כשאני מתאמצת לשלוט ביציבות קולי, איחלתי לה מזל טוב על החתונה, ושאני מקווה שיהיו להם חיים מאושרים ביחד.
היא הודתה לי בנימוס לקוני, אח"כ ניגשה לארון כדי לקחת בגדים לסופשבוע, ויצאה מהדירה מבלי שהחלפנו בינינו מלות פרידה לשלום.
לפני שעזבתי את הדירה, השארתי לה על השולחן בסלון מילון צרפתי (מעולה) שקניתי לה.
כתבתי לה בתוכו הקדשה וברכות חמות לרגל החתונה, והוספתי שאני מקווה בכל ליבי שהמתנה שלי תעורר את החשק שלה להתחיל ללמוד צרפתית.
עד היום אני לא יודעת אם היא אכן בחרה לעשות שימוש במילון, או שהיא השליכה אותו לפח בשאת נפש, מתנערת מכל מזכרת שתעיד על הקשר החולני והמכאיב בין שתינו. |
