| בית הספר בו למדתי היה בית ספר לעשירון התחתון. השכונה בה גדלתי הייתה של אנשים קשי יום אשר התפרנסו מעבודות כפיים. בבניין בו גרתי היה נגר, מוסכניק, בעל חנות מכולת אשר השכימו קום לעבודת יומם. עוד כשהיה חושך בחוץ יצאו לעבוד. כל אחד היה יוצא לפני זריחת החמה ועד אחרי שקיעתה. הקשר עם הילדים היה לבוא לראות אותם ישנים או בדרך למיטה. לרוב אנשים אשר נרדמו מול הטלויזיה והאישה הייתה מתחננת שייכנסו למקלחת עד שבאפיסת כוחות מתוך נמנום נכנסו בחצות למקלחת. אוכלוסייה קשת יום שהייתה מורכבת רובה מכולה מעקרות בית אשר קנו את מעמדן אך ורק בהתאם לעיסוק של בעליהם. היחידים שהצליחו לצאת מהשכונה הזאת להצלחה כלכלית היו כאלה בעלי רצון נחוש וראיית העתיד של ילדיהם. אנשים אשר לקחו את גורלם בידם. יצאו לעבודה נוספת ושכרו מורים פרטיים עבור ילדיהם. מתוך ידיעה שמערכת החינוך קורסת ואין בידה להבטיח את גורלם המקצועי של ילדיהם. היום כשאני חושב על כך. הסיכוי שלי להצליח נקבע מראש ע"י בית הספר בו למדתי ע"י המורים אשר החליטו לא להשקיע בתלמידים. גורל ידוע מראש אשר דן את גורלי לכישלון באקדמיה. חוסר אפשרות לצאת עם תעודת בגרות מבית הספר התיכון ושלא לדבר על להגיע לאוניברסיטה. אני קורא לאותם מנהלים מורים ואנשי חינוך מבית ספרי להכות על חטא ולקחת אחריות על הפקרת אלפי ילדים לגורל אכזר של עבודות כפיים. הגדלת הפערים בין אשכנזים לספרדים בהרבה מקרים משתקפים בחייהם של כל בוגרי בית הספר הזה אשר שם על דיגלו את החופש ממשמעת. החופש מהשקעה בלימודים. החופש לתת לתלמיד לשחק בכדור בשיעורי התעמלות במקום לחנך אותו למשמעת גופנית. הפקרות טוטאלית. מראש ידוע הרי שחינוך גרוע הוא כר דשא לעשבים שוטים. מה אפשר לעשות כדי לצאת מהסטטיסטיקה הזאת? בכל זאת רוב התלמידים לא הצליחו להגיע לאקדמיה ולרכוש תארים. רובם הסתפקו בעבודות כפיים. מי נותן כוח כזה גדול לאנשי חינוך לקבוע מראש את גורלם של תלמידים שכל פשעם היה שהוריהם לא הרוויחו מספיק כסף ובקושי גמרו את החודש. מה שבעצם עיצב את סיפור חיי היה הבסיס הרעוע שבו גדלתי. הייתי צריך להכריח את עצמי ללמוד לבד. כי אף אחד לא הכריח אותי לעשות זאת. לא סיימתי בגרות בתיכון והיה קשה לי לסיים צבא. עד היום קשה לי להשתלב במסגרות של עבודה קבועה. לא קיבלתי כלים חיוניים לחיים. וכמוני עוד אלפי תלמידים במצב של חוסר אונים. יצאתי לעולם בלי בסיס. ניסיתי לבנות אדמה מתחת לרגליי. מכאן גם הספר הזה נכתב בקטעים שלכאורה אין קשר ביניהם. אלה תמונות חיים שמלמדים שאין תוכנית אב שמתכננת את העתיד. כל ניסיון למצוא יציבות בעולם נדון מראש לכישלון. דמיון ומציאות נרקמים יחדיו לתמונת חיים שכולה מאבק לשרוד ולצוף מעל המים שמאיימים להטביע אותך. כל מה שאתה צריך לעשות זה לחבר את פיסות החיים האלה למיקשה אחת ולזרום איתה אל ההצלחה הזאת שנקראת חיים. זה קשה גם אחרי שאינספור ניתוחים חתכו בבשר גופי ותפרו את אותם חתכים והשאירו צלקות קשות בנפשי. אז בואו למסע שלי עם הפנטזיות והמציאות הקשה ששזורים יחדיו כמו צמה. כל יום אני מדמיין את עצמי מצמיח כנפיים וביום אחר אני מוצא את עצמי עם כנפיים קצוצות. |