אמא לקחה את הבן התינוק הבן הבכור שלה שמה אותו בערסל ארזה מזוודה עם מעט בגדים ויצאה את הבית. עלתה על האוטובוס שהוביל אותה להוריה. היא הייתה בסערת רגשות. החליטה לעשות מעשה. לא יכלה לסבול את העובדה שהגבר שעימו התחתנה מאהבה התגלה כסקס מניאק שדרש סקס כל לילה וכמה שיותר. בלי להתחשב במה היא רוצה ואיך היא מרגישה.

היא פשוט הגיעה למצב נואש שלא התיר לה שום ברירה. זה היה כמו לישון עם האויב.

האיש עימו התחתנה מאהבה ליפי התואר שלו התגלה כמפלצת שלא יודעת שובע. כל לילה היה פשוט נוטל ממנה מה שהיה כביכול רכוש שלו. כאילו היא בובת מין.

כל המילים המפצירות שלה "די תפסיק כבר אתה לא מבין שאני מותשת? אין לי חשק ואני לא מרגישה טוב"

לא סייעו בידה הוא פשוט ביצע את זממו לילה אחר לילה.

"את אשתי ואת צריכה לספק אותי" הוא לא התיר לה שום ברירה.

היא נסעה לבית הוריה לאחר שהפכה לאמא טרייה והיא בסה"כ עוד לא בת תשע עשרה.

כשיצא לעבודתו בבוקר היא פשוט בכתה עם עצמה בתוך הכרית ואין איש שימחה את דמעתה. הכרית ספגה את כל הדמעות של חוסר האונים המשווע בו הייתה נתונה.
היא קיוותה כי לכשתגיע לבית הוריה תמצא שם כתף לבכות עליה. היא הגיעה לדלת הבית וצילצלה בפעמון. אמה פתחה לה את השער הגדול של החצר "מה קרה באת כ"כ מוקדם?"

היא פסעה לתוך הבית כאילו באה לביקור שגרתי בלבד. היא לפתע פרצה בבכי תמרורים אותו לא יכלה להפסיק.

אימה שזה לה נכדה הראשון ייחסה את זה לכך שהיא אמא טרייה.

ואז כשניסתה לדובב את ביתה "למה את בוכה?"

יצא כל הסיפור החוצה "הוא מתעלל בי מינית כמו שפחת מין. אני לא יכולה כבר. הוא רוצה סקס בלי הפסקה."

מסכת ההתעללויות של הבעל הצעיר אל אשתו הצעירה בלי כל התחשבות בלי מגע יד מלטף בלי כתף לבכות עליה בלי גב תומך של בן זוג שאמור להיות העוגן שלך בחיים.

היא הייתה חסרת אונים כמו ניצלה מספינה טובעת והנה היא באה למצוא ניחומים על אוניית ביתם של הוריה שזו להם ביתם הבכורה הראשונה שנישאה.

"אמא אאני לא יכולה יותר את חייבת להוציא אותי משם" התייפחה בשבר גדול.

היא הייתה בטוחה שהגיעה לחוף מבטחים אבל מה רבה הייתה האכזבה שגילתה שבעצם אמה ואביה שהיו אמורים לסוכך עליה מפני העולם האכזר בעצם גילו את אדישותם למר גורלה.

"את לא יכולה להישאר כאן. תנוחי כמה ימים ותחזרי לבעלך. את נשואה עם ילד. אם תתגרשי לא תוכלי למצוא גבר אחר. ואנחנו בטח לא יכולים לגדל אותך עם התינוק"

הם לא ראו בעין יפה את ביתם שחזרה הבייתה עם תינוק. זו לא הייתה אופצייה מבחינתם להתגרש. הימים היו שנות החמישים המאוחרות. וגירושין היו שקולים לחיי זנות של היום. לא הותירו לה ברירה והפנו לה את גבם.

"את חייבת לחזור לבעלך"

היא הייתה ילדה ללא השכלה ללא מקצוע וחסרת אמצעים כלכליים ובטח בלי גב כלכלי מההורים היא לא תשרוד בעולם המבוגרים לבדה עם תינוק. היא זכתה רק ללחצים מצד הוריה ומצד הורי בעלה, שאמו היא  למעשה הדודה שלה, אחותו של אביה, לחזור הבייתה ולעשות שלום בית.

לא הייתה ברירה אלא לחזור לגיהנום שבו הייתה חיה. שוב החיים לא היו וורודים כמו שנראו בליל הכלולות שלה. היא כבר לא תהיה הבחורה המאושרת שחשבה שמצאה את בחיר ליבה. היא פשוט פגשה באטימות ליבם של החיים ואכזריות שאינה יודעת רחמים.

היא פשוט חזרה לבית בעלה עם הזנב בין הרגליים ועם גב שפוף יותר משהיה. משתדלת לישון כמה שיותר כשהיא בבוקר לבדה בבית מתייפחת לתוך הכרית כשאין איש שומע.

עושה את מה שהיא חייבת כדי לטפל בילד ובבית. ממלאת את תפקידה כאמא ועקרת בית ומוצאת נחמה באהבה לילד שהיה בחיקה.